שאלות קשות וההקשר הרוחני (לבעלי לב בלבד).

האם גן חיות הינו באמת מקום של בילוי ושעשוע?

כשילד בן שנתיים, שלוש, משחק בגן ותולש כחלק ממשחקו את רגליו של חרגול שראה, הוא מניח אותו על הקרקע, ורואה לפתע, שהחרגול אינו יכול ללכת כהלכה. לאט לאט הוא לומד בלי מילים, שביכולתו לגרום סבל או מום ליצורים חיים אחרים, וכך הוא עשוי לפתח את ערכי היסוד האנושיים הראשוניים - חמלה, חסד, כבוד לאחר, רגישות, רצון להיטיב ואף להגן ולשמור וכן הלאה.

אולם כאנושות, בשעה שאנו מביטים על נמר המהלך כמשוגע הלוך ושוב, הלוך ושוב, לאורך הגדר של בית הכלא - הכלוב שלו, בניסיון נואש לנוע, להניע את האנרגיות הפראיות האצורות בו ללא שליטתו - כחלק מיופיו הטבעי, ולחפש נואשות מפלט ממקום שלנצח - תמיד - יהיה קטן מידי עבורו - בין אם זה כלוב בגודל של חדר להשכיר, ובין אם זו "מכלאה פתוחה" בגודל של וילה בכפר שמריהו, ואפילו שטח של שכונה במזרח רמת גן -

כאנושות - האם יתכן שאיננו מבחינים בפשטות ובכנות שהמטנו אסון נוראי על אותו יצור מסכן? אסון שמשמעותו - חיים של סבל מתמשך וייסורים?

מפני שהתשובה היא - לא, ומובן מאילו שהתשובה היא - לא, איננו מבחינים בכך - מבחינתי, מצבינו מבחינה רגשית - כאנושות - אינו שונה התפתחותית ממצבו הרגשי של ילד בן שנתיים, שלוש - וגרוע מזה - הילד לפחות לומד.

היכולת לכלוא יצור חי בתוך כלוב לנצח, ועוד להאמין שהדבר חיובי עבורו, מועיל לו (כי הוא מקבל בחינם כל מה שהוא צריך, מים, מזון חופשי וכו'), וגם - מועיל לנו ולילדינו - היכולת של האדם לשים תוכי בכלוב בסלון, דגים באקווריום, איגואנה בטרריום - בשביל הכיף, או בשביל הילדים - יכולת זו מעידה כאלף עדים אילמים, על מצב התפתחותי מאוד ראשוני, ילדותי, מפגר ומחריד, מבחינה רגשית, שבו התודעה האנושית הקולקטיבית והאינדיבידואלית מתקיימת כיום - ראשית המאה ה21.

מצבה ההתפתחותי - רגשי של האנושות כיום, הוא מצבו של יצור מנצל, אינפנטילי, אטום לחלוטין לקיומו ולסבלו של האחר, אנוכי, אכזרי לגמרי וחסר יכולת ממשית לחמלה, לאהבה ולכבוד. במילים אחרות - האדם עדיין - אינו ראוי להיקרא - אנושי. אנושיות היא הישג, אליו עבור מרביתנו כאנושות, הדרך עוד ארוכה ורבת תלאות וייסורים - ייסורים עבורנו, ועבור כל יושבי הפלנטה באשר הם.

הסוגיה של גני חיות מורכבת - כמובן - משכבות רבות של צידוקים וטיעונים.

הטיעון החינוכי:

גני החיות מאפשרים לנו ללמוד על בעלי החיים.

מי אנחנו חושבים שאנחנו - לעזאזל - שנאסור יצורים חיים על מנת ללמוד אודותיהם??? (אני משתמש כאן בכוונה במילים בוטות, רק מפני שכל כך מובן לנו מאליו שזוהי זכותנו מלידה, שיש צורך ממשי לצרוח את האמת הפשוטה על המציאות המזעזעת והאטומה, שבה אנו מתקיימים -ואותה אנו ממשיכים לקיים - ללא כל צורך).

וחוץ מזה - כיום כבר יש מספיק ידע על מרבית בעלי החיים הכלואים בבתי הכלא של גני החיות. כבר אין כל צורך ממשי בכך. (כמה מבעלי החיים בגני חיות הם זנים נדירים, שהמדע עוד לא חקר אודותיהם? פילים? נמרים? קופים? תוכים? ומעבר לכך, יש ברשותנו כבר שנים מספיק אמצעים אחרים לתיעוד, לצפייה ולמחקר, כך שתפיסתם וכליאתם של בעלי חיים בכלובים לכל ימי חייהם אינה רלבנטית יותר לצורך כך).

וגרוע מכל, אם בהיבט החינוכי עסקינן - למה בדיוק אנחנו מחנכים את ילדינו? לאילו ערכים? שלאדם מותר הכול? שהאדם הינו שליט העולם? שמה שבא לי - אני יכול פשוט לקחת ממקומו ולנכס לעצמי (אימא, אני רוצה גור של קוף... אי אפשר מותק, נקנה לך תוכי...)? שסבל האחר חשוב פחות מהעונג האנוכי שלנו? שחיות בכלובים הן יצורים יפים ומאושרים?

למה אנו מכוונים את תשומת ליבם של ילדינו, כשהם צופים איתנו בתוכי שבכלוב שתלוי בחנות, או בטרריום של הלטאה או בגלגלת המגוחכת של האוגר? לכך שזה "כיף" להסתכל בחיה בכל פעם שנרצה בכך? כי היא רכושנו מעצם לידתה? כי היא שלנו? 

ואם כבר לקחנו חיה כלשהי הביתה, האם אנו מודעים לאפשרות של הילד להגיע בתהליך התפתחותו הטבעי למסקנה, שהוא ייטיב עם החיה שהוא אוהב בכך שישחרר אותה אל החופשי? (כך קרה לי - כילד שאהב לגדל זיקית - ביום אחד, הבנתי לפתע שעלי לשחרר אותה לחופשי - ומעולם לא כלאתי בעל חיים יותר לאחר מכן).

האם משמעות המסרים הסמויים שאנו מקנים לילדינו כאן ברורה לנו? האם אנו ערים לכך שאנו אחראיים על מצבם העתידי של ליבם, רגישותם ומוסריותם?

במו ידינו המאושרות - אנו אוטמים את ליבם. מנחילים להם את חוסר הרגישות שספגנו מדור לדור. שוב ושוב - לנצח.

ולזה יקרא - חינוך.

הטיעון ההישרדותי.

גני חיות טוענים ל"שימור" בעלי חיים, הגנה על המינים הנמצאים בסכנת הכחדה שביניהם וכן הלאה.

כמה מבעלי החיים שבגני החיות נמצאים במצב של "שימור" קריטי?

האם למישהו ממנהלי גני החיות יש כוונה אמיתית לשחרר ולו את חלקן בחזרה אל הטבע ביום מן הימים?

האם הן יוכלו לשרוד ולשגשג שוב בטבע, במידה שכן?

האם יישאר בכלל איזשהו "טבע" לחזור אליו עבור בעלי החיים?

האם מישהו דואג לכך שיישאר טבע, בתאום - או בלא תאום עם כוונות ה"שימור" של גני החיות?

האם גני החיות אינן בפשטות - עסק מסחרי לכל דבר?

אבל - הבה נניח ללא כל ציניות (אני מתכוון בכנות גמורה, שאינני יודע את התשובות) שכל התשובות לשאלות הללו ישקפו מניעים חיוביים וטהורים לחלוטין -

האם מצבו של כדור הארץ - שבו עלינו לכלוא יצורים חיים על מנת להגן על חייהם - לא אמור לגרום לנו - כאנושות - לזעזוע בלתי נסבל ולחשבון נפש נוקב ומידי על כל מה שעוללנו לבעלי החיים ולעולם הטבעי?

במילים אחרות - אין כל סיבה מוצדקת לקבל את המציאות שאליה אנו נולדים, כמובנת מאליה, ולהמשיך להתקיים על פיה ולהצדיק אותה שוב ושוב. מה שהנחילו לנו הדורות הקודמים - אינו חייב להתקבל על ידינו בזרועות פתוחות, בשום מישור, ובוודאי לא בתפיסה התרבותית העליזה של - גן חיות כמקום של בילוי ושעשוע, משפחתי וכיפי ... 

מה שאני מנסה לומר הוא - לכל הפחות - הבה נהיה מודעים לדברים, שאנו תופסים כמשעשעים ומהנים.

דוגמא מקומית, להיאחזות בתפיסה שאימצנו כל כך בקלות מדורות קודמים (ואנחנו מאמצים בקלות כמעט הכול).

כולנו גדלנו על החזון של ה"זקן" החביב, לגבי הנגב המדברי – "להפריח את השממה!"

בכל פעם שאני שומע את המשפט הזה, צמרמורת עזה אוחזת בי ואני מתפלל בזעקה מבפנים – הניחו לחבל ארץ פראי ויפיפה זה לנפשו!

שוב – מי אנחנו – לעזאזל – שנפריח את השממה???

מדוע אנו כל כך נצמדים לכל מה שלימדו אותנו? האם אין לנו כל אפשרות למחשבה או ראיה עצמאית, תמה, כנה, חופשית ובעיקר – א ו ה ב ת ? . . .

מה שמוביל לשאלה הבאה:

האם אנו מתעסקים בדברים החשובים באמת?

מתי לאחרונה עלה על סדר היום הציבורי, בחדשות למשל, נושא שימור הטבע ובעלי החיים?

נושא כמו - בעיית הרעלת עשרות נשרים בהרעלת משנה בדרום אפריקה, בגלל חקלאי שניסה להרעיל נמר "פולשני" (נשאלת השאלה מי פלש לתחומו של מי? לעולם לא נשיב - האדם אל תחומו של הנמר - מדוע?).

נשרים, אגב, מגיעים לגיל רבייה רק בגיל 5, ורק חמישה אחוז מהם שורדים עד לגיל הזה. או אז, הם מטילים ביצה אחת בכל הטלה. כך שהרג של עשרות נשרים בבת אחת בהרעלת משנה הוא קטסטרופה ממשית (ולא הזכרנו כאן את כל העופות האחרים, הצבועים, התנים, השועלים, הזוחלים וכל שאר היצורים האומללים שנפשם חשקה בנתח מאותה גווייה מורעלת - כולם מתים במכה אחת של הרעלת משנה אחת).

כשאני שומע חדשות, אני שומע על מדדי הבורסה, על "שיחות השלום" - שעדיין לא בשלה העת לקיים (היא לעולם גם לא תבשיל - איש ממקבלי ההחלטות אינו מעוניין בכך - לא באמת - על מי הם חושבים שהם עובדים? כמה שנים אפשר לשמוע את המשפט - "אנו עושים כל מאמץ לשוב אל שולחן המשא ומתן"? אני בתור קריין, כבר מזמן הייתי יורה לעצמי כדור בראש!) ועל משכורתו של השר או המנכ"ל הזה והזה.

ללא ספק - אין לנו עניין ממשי בדברים החשובים באמת. קל הרבה יותר לסור לספארי מידי פעם, כדי להמשיך לדמיין, שאי שם - במרחבי הפרא של אפריקה, או דרום אמריקה או בורנאו - הטבע ימשיך לחכות לביקורינו או לביקור ילדנו לנצח נצחים. 

אך הבה נעבור כעת אל עיקר החדשות - והחדשות האמתיות הן - הוא כבר מזמן לא מחכה. האדם לא ירשה לטבע להיות. האדם עסוק עדיין כל כולו, בכל הווייתו ומאודו ב"השרדות המין האנושי". "המשכיות הגזע האנושי" - זה כל מה שמעניין אותנו.

ויש לכך סיבה עמוקה.

הצורך בהישרדותו של הגוף הפיזי הוא הדבר שנמצא בטווח תפיסתנו הנוכחית כאמת הממשית היחידה - צורך זה הינו אשליה מופרכת לחלוטין, שתוצאותיה הקטלניות משתקפות (בין היתר) במצבו האנוש והמתדרדר במהירות מפחידה של עולם הטבע.

העיסוק המגוחך בהמשכיות, שבבסיסו הכמיהה הנסתרת לנצחיות - מבוסס כל כולו על פחד. פחד הישרדותי. פחד מהמוות. פחד שמתחבא בהנחת היסוד המושרשת למדי - "טוב נו, חיים רק פעם אחת לא"?

האם אנחנו חיים רק פעם אחת?

מפני שאם התשובה היא - כן - הרי ברור שכל מה שנעסוק בו במהלך חיינו כאנושות וכאינדיבידואלים יהיה - כיצד לקחת מתקופת חיינו הנוכחית מה שיותר עבור עצמינו. קוראים לזה - "לחיות את החיים". למצות את החיים עד תום. לנסוע לטייל, לצאת ולרקוד (משמע - שיש לבנות דיסקוטקים וליצור סמים), לכבוש את העיר (כלומר שצריך עוד שטחים לבנות ערים), להביא ילדים (כלומר שחייבים להרחיב את כל מה שבנינו), לבנות עוד משחקי מחשב (כלומר - עוד חומרי גלם מהטבע, עוד עובדים זולים, עוד מפעלים ואזורי תעשייה), לראות, לגעת ולטעום, לקחת מכל הבא ליד - זה העיקר - להספיק לקחת מה שיותר - גם אם זה "טיפה" על חשבון אחרים - ?so what - אין ברירה - life is a bitch. ו - "חיים רק פעם אחת - אז - תן לחיות!"

שטח ההפקר וההקשר הרוחני. - הכניסה למורשים בלבד - ראו הוזהרתם.

פעם, בימים עברו, הייתה מקובלת התפיסה שהאדמה היא שטוחה. שאם תלך ותגיע אל האופק, בסוף אתה עלול ליפול אל החלל. זו הייתה התפיסה הרווחת הבסיסית, וממנה נגזרו תפיסות משנה רבות, שכולן היו שגויות לחלוטין - בהתבססן על הנחה בסיסית שגויה לחלוטין.

ואז קמו מבשרים, שיכולתם המוחית היוותה קפיצת מדרגה עבור מצבו הקולקטיבי של מוח האנושות דאז - ובראייתם הבהירה הם הבינו שהאדמה אינה שטוחה כלל - שהיא כדורית. הם גילו זאת מכוח תבונתם הרבה - עוד הרבה לפני שעלה בידו של האדם לטוס אל החלל כדי להיווכח בכך במו עיניו. מובן שלעגו להם והכפישו את שמם - (אם לא העלו אותם על המוקד בו ברגע) - מפני שהם היוו איום ממשי על כל עולם התפיסות הישן והטוב - עלוב ככל שהיה - שרווח עד לאותה נקודה.

אחר כך, חשבו שהיקום מסתובב סביב כדור הארץ. שכדור הארץ הינו מרכז העולם. ושוב - זו הייתה התפיסה הבסיסית האנושית, וממנה נגזרו תפיסות משנה רבות אחרות - כולן שגויות לחלוטין.

ואז בא אותו מוח חדש ורענן שראה בבהירותו הפלאית - שזה שקר. כדור הארץ אינו מרכז היקום - אלא שהוא מסתובב סביב השמש כחלק ממערכת של פלנטות נוספות. לאותם אינדיבידואלים מבריקים, הייתה יכולת לראייה רחבה מעט יותר, מזו של רוב האנושות דאז - והאמת הפשוטה נתגלתה לפניהם, אודות התפיסה הראשית ואודות כל תפיסות המשנה שנלוו אליה.

ככל שתפיסות בסיס אילו המשיכו להתפתח, נפרשה בפני האנושות תמונה רחבה, אמתית ופלאית יותר על החיים עצמם, ועל האדם כחלק ממרקם החיים. היו אלה "קפיצות פרדיגמה". קפיצות מדרגה בתפיסת אמת כוללת, בסיסית, אמת בקנה מידה גדול.

קפיצת התודעה המשמעותית הבאה עשויה לזעזע את כל תפיסותינו הנוכחיות על אודות החיים בכלל, וטבע האדם בפרט.

מאחר שלא נכון לומר אמיתות מסוג זה באופן ישיר, אסמוך על כך שרק מחפשי אמת ענווים ולהוטים במיוחד, יעמיקו אל תוככי המשמעויות של מה שייאמר כאן, על כל השלכותיהן. לפיכך, יתכן שיספיקו המילים הבאות:

כל מה שאני יכול להיות מודע אליו - לעולם לא יכול להיות - "אני".

כל מה שאני יכול להיות מודע אליו – כלומר: מחשבות, תחושות, רגשות, אנרגיות, דימויים מנטאליים ומעל הכול – הדימוי המנטאלי של דמותי – התפיסה המנטאלית של כל אחד מאתנו, כלומר - הדבר שאותו אנו מזהים כ "אני". כל אלה – מאחר שהם נמצאים בטווח התפיסה שלי – כלומר – אני יכול להיות מודע אליהם – לעולם לא יכולים להיות "אני".

(זה כל כך פשוט, שאנו מפספסים את זה משך עידנים - ממש אותה פשטות על פיה כדור הארץ הוא עגול ולא שטוח).

כך שאם אני יכול להיות מודע אל גופי, למשל, משמעות הדבר היא - שאינני הגוף! (תפיסת משנה חדשה). ואם אינני הגוף - שימו לב - משמעות הדבר היא, שכל החוקים שמתקיימים על הגוף (הגוף נועד למות למשל) - לא יכולים לחול עלי! (תפיסת משנה שנייה). וכן הלאה וכן הלאה - רק לב המעוניין בתמים באמת, יהגה במשמעויות הכבירות הרבות הנוספות של אמת פשוטה זו.

אמשיך ואומר, שאם התפיסה היא – "אני הוא הגוף" ומכאן תפיסת המשנה - "אני הולך למות", ברור שתפיסת משנה נוספת תהיה - "חיים רק פעם אחת". ואז "החיים האלה הם שלי" ו - "החיים האלה הם בשבילי" - ולכן - "זכותי להיאבק ככל יכולתי כדי לנצל אותם, יהא המחיר אשא יהא. אני עומד למות - ולכן עלי לקחת ככל האפשר עבור עצמי" וכן הלאה וכן הלאה, כשכל אלה, הן תפיסות הנשענות על הנחה יסודית שגויה לחלוטין.

אבל יותר מזה אסור לי לומר. כבר אמרתי יותר מידי...

האם מישהו מאתנו "מביא ילדים" לעולם?

איש אינו מביא ילדים לעולם.

זהו ששקר שאנו אוהבים במיוחד.

אנחנו מביאים עוד אנשים, עוד בני אדם. ואנשים אלה, יבנו עוד בית, על עוד שטח, על חשבון עוד יצורים אחרים.

עצם המושג "להביא ילדים לעולם" מעיד (בדרך כלל) על המניע האנוכי שמסתתר מאחורי פעולה זו - אנו מעוניינים באותה תקופה של אותם אנשים חדשים, שנקראת "ילדות" - מפני שזוהי תקופת הדבש שלה אנו מייחלים. לשהות בקרבם כילדים - שהות שבה נקבל את כל מה שלא היה לנו כילדים (אנו קוראים לזה - לתת כל מה שלא היה לנו) - ונפצה על כל החוסר העמוק שבו אנו שרויים כאנושות - חוסר של היעדר המשמעות של חיינו (שגם הוא תולדה של התפיסה - "אני הוא הגוף"). לכן אנו כל כך רוצים להביא "ילדים" לעולם. זהו מניע אנוכי לחלוטין. תקופת הילדות היא כשישית או שביעית ואף פחות מכך מתקופת חייו של אדם. ובכל זאת אנו תמיד אומרים - להביא ילדים. מדוע?

מפני שפעולה זו - כמו מרבית הפעולות שלנו - מבוססת על דימוי שיש בראשינו (זכרו - כל מה שבטווח הכרתי - אינו ממשי ואינו שייך למציאות) - דימוי שאליו אנו מייחלים, שבחובו מסתתרת, לתחושתנו, הבטחה נואשת לאושר עמוק.

אלא שאם רצוננו העמוק הינו - אושר - מדוע שלא נחפש אחר האושר עצמו? מדוע אנו מטילים על כתפיים לא בשלות בעליל את כל כובד הצרכים הנואשים שלנו לאושר והגשמה? האם יש בכך באמת ראייה של טובתם של ילדינו לפני זו שלנו? בכנות?

התשובה תהיה כן, לעיתים מאוד מאוד מאוד נדירות - באופן די כולל וגורף, פסיכולוגית, כאנושות - ממש לא.

ובהתאם - האם אנחנו חייבים כל אחד מאתנו להביא שניים, שלושה, או יותר ילדים?

האם לא ברור לנו בתקופה נואשת זו של הפלנטה, שבה מצב אוכלוסיית האדם הוא בגדר חמור, מוגזם, לא מאוזן בעליל ועל סף חוסר השפיות?

האם ההשלכות של היתרבות הגזע האנושי באותו קצב או בקצב גבוה יותר גם בדורות הבאים לא ברורות לנו?

עוד שטחי חקלאות?

עוד שטחי מרעה לבקר?

עוד בתים? (לכל ילד מגיע שיהיה בית משלו!)

עוד מכוניות, עוד כבישים? עוד מסילות ברזל (ועכשיו גם לאילת אלוהים ישמור)?

עוד משאבים לבניית תשתיות, מחשבים, חומרי גלם?

עוד ועוד ועוד???

האם לא ברור - לפחות לחלקינו - שעלינו לעצור ולבקר את קצב גידול האוכלוסייה האנושית באופן מידי?

אם ברצוננו לחיות בעולם שבו יש רק כלבים (שהם עיוות - חמוד אמנם, אך עדיין עיוות על כל ההשלכות הבריאותיות שלו, של בעלי חיים שהיו פעם טבעיים), חתולים, ג'וקים וחיות משק (שסבלן לא יתואר גם ככה) וכל השאר - מעשי ידי אדם - אז אנא - המשיכו להביא "ילדים" לעולם. כי זה, ובקרוב מאוד, כל מה שיישאר בו עבורם.

(וגם עבורנו, אגב, מפני שאנו נהיה כאן שוב - גם בעתיד - זכרו זאת. - הבה נחשוב על "עתיד עצמינו" לפחות, מפני שעתיד ילידנו לא נראה שחשוב לנו ממש, כפי שאנו אוהבים להצהיר).


בסרט "מלחמת הכוכבים" אימת הפנטום - מוצג לראשונה הכוכב "קורוסנט". כוכב זה הוא כולו עיר אחת גדולה. גורדי שחקים בגובה מאות קילומטרים. אור טבעי אינו יכול לאפשר כל חיים, מפני שהוא אינו מגיע כלל לקרקע - או למה שנשאר ממנה.

כל עוד האדם לא יתבגר קולקטיבית, וימשיך להתרבות בקצב גידול מטורף ובלתי מאוזן ושאינו לוקח בחשבון דבר מלבד הוא עצמו - זה בדיוק מה שיקרה לו - כדור הארץ יהפוך להיות "קורוסנט". ניו יורק אחת אינסופית. תל אביב בלתי נגמרת. עיר ללא הפסקה. וכולנו נגור בזול בפלורנטין עם ג'וקים ועכברים ואוויר נאה לנשימה והעשירים, הפחדנים שהביאו לכל זה מלכתחילה - יגורו בקומות הגג - עם חמצן מלאכותי, וחיות מחמד ומאהבות מהונדסות ודיגיטאליות HD. 

זה כנראה, מה שאנו מעוניינים בו יותר מכל, מפני שזה בדיוק מה שאנו כבני אדם - מתוך תפיסות בסיס שגויות לחלוטין אודות עצמנו ואודות החיים - בונים במו ידינו בכל יום שעובר - כעת - היום - ממש עכשיו. ועכשיו. ועכשיו.

האין זה כך?