טעותם הגורלית של ארגונים לשימור בעלי חיים.

"מי כאן יקום ויציל את הנוף...

 

כיצד תורמים ארגונים לשימור הטבע להשמדתו.

בשליש האחרון של המאה ה 20, הועצם שיעור הקטל של בעלי חיים באפריקה בהיקף חסר תקדים. בין השנים 1979 ל 1989 נשחטו יותר ממחצית הפילים של אפריקה – כחצי מיליון (!) במספר. בשלב זה, תגובתם של ארגונים בינלאומיים לא ממשלתיים, פעילים לזכויות בעלי חיים וקבוצות לחץ נוספות במערב – לא אחרה לבוא. הידיעות על המתרחש באפריקה הביאו למצב של התפקעות רגשית. זה כבר היה מזעזע מידי.

למרות שהקרנף השחור היה בסכנה גדולה וממשית הרבה יותר, הפך הפיל האפריקאי לסימבול – אניית הדגל הרגשית של קמפיין רחב ממדים וסמל מייצג של כל חיות הבר של אפריקה. הקמפיין העצום נשא פירות, וב1989 נחתמה אמנת CITES

(the Convention on International Trade in Endangered Species)

ובה הוכרז הפיל האפריקאי כמין בסכנת הכחדה. בהכרזה זו נאסרו באופן מוחלט הן הסחר בשנהבי פילים והריגתם לשם כך, אך בה בעת, גם כל פעולה של ניהול ופקוח על גודל אוכלוסיות הפילים בשמורות הטבע בכל אפריקה.

בעוד שבמזרח ובמרכז אפריקה מצב שימור הפילים היה נואש, היה בדרום אפריקה המצב הפוך לחלוטין. בזימבבואה, בוצוואנה, נמיביה ודרום אפריקה, היה השימור מנוהל היטב והצייד היה מינימאלי. ב 1985 צמחה אוכלוסיית הפילים מ 120 בלבד בתחילת המאה, לכ 8000 בקרוגר פארק לבדו (דרא"פ).

למרבה האירוניה, שמורות הטבע המגודרות אמנם הגנו על הישרדותם של חיות בר רבות, אך בו בעת חסמו את נתיבי הנדידה הטבעיים שלהן, ויצרו בעיה אקולוגית חמורה מסוג חדש.

בימים עברו, נדדו עדרי הפילים ללא מגבלה ברחבי היבשת העצומה מהחוף המערבי אל חופה המזרחי. מהלך זה, שימר באופן טבעי את האיזון הפלאי שבין הרס הצמחייה לבין היכולת שלה להתאושש ולהתחדש בעונת הנדידה.

הפילים, שמטבעם הם "מעצבי" הנוף הפראי הגדולים ביותר אחרי האדם, מסוגלים להפוך עץ על פניו ארצה, במקרים של חוסר בצמחייה נגישה על הקרקע או על ענפים נמוכים. ביכולת זו יש תועלת רבה עבור בעלי חיים רבים. שבילי מעבר בצמחייה העבותה נפתחים ומאפשרים גישה שלא הייתה קודם לכן לבעלי חיים קטנים יותר. שורשיו החשופים של העץ ההפוך על פניו, מהווים בית גידול ייחודי עבור זוחלים, ציפורים וחרקים שונים, בית גידול שהפילים עצמם יוצרים בפעילותם הטבעית. בזמנים של יובש ומחסור במים, הפילים, שביכולתם לאתר מקורות מים תת קרקעיים באמצעות חוש ריח בלתי רגיל, הופכים את הקרקע וחופרים בה בורות, שמאפשרים לאחר מכן גישה חדשה למי שתייה עבור יושבי המקום הקטנים יותר (זברות, אימפלות, קופים, זוחלים, ציפורים, אריות וכן הלאה).

אלא שכעת, מאחר שאפריקה הפכה מגודרת בכל שטחה בגדרות מדיניות, חקלאיות ושל שמורות הטבע עצמן, אין בידי בעלי החיים האפשרות לפנות אל הפתרון הטבעי – הן לא יכולות לנדוד יותר. בתחומיהן המגודרות של שמורות הטבע, נוצר מצב בלתי מאוזן של פיצוץ אוכלוסין. החיות נמצאות כעת הלכה למעשה בשטחים מגודרים של "מחנות ריכוז אקולוגיים".

פיל בוגר מבלה כ 14 שעות ביממה באכילה, בה הוא מכלה בין כ 100 ל 140 ק"ג מזון, ועליו לשתות כ 100 ליטר מים מידי יום. עדר פילים בין 20 פרטים, יכלה כ 3 טונות של מזון ביום. לפעילות זו יש, כאמור, השפעה קיצונית על בית הגידול.

 

"למען השם!!!

 

ממרחבי נדידה של קרוב ל 4000 ק"מ מחוף לחוף, מוגבלת כעת תנועת הפילים לתחומי שמורות הטבע המצומצמים להחריד (שטחו של פארק קרוגר בדרא"פ למשל, קטן מעט יותר משטחה של מדינת ישראל). במילים אחרות, שמורות הטבע מכילות כיום כמות פילים גדולה בהרבה מיכולת הקיבול הטבעית שלהן, ביחס לשטח ולמקורות המזון, דבר שמביא להרס שיטתי ובלתי נשלט של בית הגידול עצמו – בתוך תחומיהן.

בשמורת מהנגו שבנמיביה, הגיעו ממדי ההרס של בית הגידול כבר ב 1999 לחורבן בלתי הפיך, והיא כיום לא יותר ממונומנט - אנדרטה אכזרית של שממה מדברית.

אנשי שימור הטבע המומחים שבתוך שמורות הטבע שבאפריקה, מנסים משך שנים ארוכות להתריע על חומרת המצב הגדלה בקצב ממאיר, אך נתקלים בחומה של איסורים בינלאומיים לנקוט בכל פעולה של ניהול ממשי של אוכלוסיית הפילים בתחומי השמורות.

באופן עגום וטרגי זה, משמשים כעת ארגוני שימור בעלי החיים בעולם המערבי, דווקא את הרס העולם הטבעי - ובאופן בלתי הפיך - אותו עולם טבעי אליו הם חרדים כל כך ולמרות כוונותיהם החיוביות - מחמת חוסר ידע ממשי ומקיף על מורכבות המתרחש באפריקה.