רישום כמדיטציה.

הכול התחיל בכלל מדוגמנות...

אבל לפני כן הייתה לי חברה,

אבל לפני החברה הייתי בן שלוש. אולי שם הכול התחיל...

בגיל שלוש אהבתי לצייר בטושים.

ציירתי דינוזאורים, ציירתי הרי געש זועמים בשחור ליל,

וציירתי חללית שטסה בשחור החלל...

גם ציירתי נר, עם להבה כתומה בוערת, ואת הספרה - 1.

מאוד אהבתי את הספרה - 1...

כך זה התחיל אולי.

 

ואז קרו כל מיני דברים במהירות רבה מידי... או שזה היה כואב מידי, ולכן אינני זוכר את רובם.

רק בגיל 11 או 12 או 13, ציירתי באיזה חוג בבית הלנה רובינשטיין ליד היכל התרבות.

היו שם מלא ילדים, וכל אחד צייר מה שהוא רצה פחות או יותר.

אני ציירתי נחש קוברה ענקי, לטאות על גזע עץ ולא זוכר עוד מה.

 

אחרי זה לא ציירתי ממש.

(חוץ מזה שלקחתי קורס מבוא לאנימציה עם צביקה אורן - שלא מבין עד היום מדוע אני לא אנימטור)...

 

וזהו.

 

אחרי שנים רבות רבות מאוד. אלפי שנים... הייתה לי חברה. גרנו יחד אז. ויום אחד היא אמרה לי, שחשבה על הרעיון של ללכת לדגמן בערום בשיעורי ציור. הקשבתי בעניין רב... למעשה, הרעיון כל כך קסם לי, שנאלצתי לגנוב לה אותו... לא עבר זמן רב, עד שמצאתי את עצמי בחוג לציור ביפו העתיקה, יחד עם עוד שתי דוגמניות מהממות, כשהפוזה הראשונה שנדרשתי לעשות הייתה לא פחות משכיבה על הגב על הרצפה - טבילת אש לא מתחשבת במיוחד...מאז, עברו למעלה מתריסר שנים, ועדיין אני משתעשע בו (ברעיון ההוא) לא מעט - אך שלא כמו חברתי מאז - הלכה למעשה.

כעבור כשנתיים של עבודה עם עשרות מורים לציור, רישום, פיסול וכדו', הגעתי למורה בשם סמדר כץ. בהדגמה שהיא עשתה אז לתלמידיה, היא ציירה פורטרט של דוגמן אחר, וכשראיתי כיצד היא עושה זאת, כיצד היא מתארת את מהלך עבודתה, כיצד היא מלמדת ומסבירה, אמרתי לעצמי - !Now THIS is A teacher

ככה אני רוצה לצייר! ומיד נרשמתי לקורס הראשון, הבסיסי שלה, שהיה קורס רישום בן שישה שיעורים.

הדבר המפתיע היה, שלא היה כאן ממש תהליך, וכך נראו הרישומים שעשיתי ממש בסוף הקורס.

למעשה, למדתי מסמדר רק דבר אחד ויחיד -להתבונן.

 

מהי התבוננות, ומדוע כל כך קל לפספס אותה?

תהליך ההתבוננות התמה מקביל לתהליך ההקשבה העילאית. שניהם מגלמים את אותו העיקרון.

על פניו, נדמה שמדובר בתהליך פשוט - להתבונן. זה נראה כל כך מובן מאילו עד כדי אכזבה אפילו - האם זה כל מה שנדרש כדי לרשום כך? כן. זה כל מה שנדרש, אלא שעבור המוח האנושי הנוכחי, כך מסתבר - זהו אתגר לא קטן. מדוע?

כאן גם נחשף הקשר העמוק בין התבוננות בעצם תהליך הרישום, לבין מדיטציה. אלה שני תהליכים מאוד מאוד קרובים, ובהבנתם, מקבל מעשה הרישום (או הציור) הקשר עמוק, מעשיר, מפתח ומשמח יותר, רק מעצם המודעות לכך.

כשאדם מתיישב מול אובייקט כלשהו על מנת לרשום אותו, לצורך העניין, הוא מסתכל בו, כשהמשימה שעומדת בפניו הינה - לתאר ככל האפשר את מה שהוא רואה לנגד עיניו באמצעות תהליך הרישום. אלא שאז נחשף מצב המוח האנושי במערומיו. הבה נחזור על כך שוב, ממש באותן מילים - המשימה תהיה - לתאר ככל האפשר את מה שהוא רואה לנגד עיניו באמצעות תהליך הרישום.

וכאן נכנס אלמנט חדש - שלא עלה במשא ומתן קודם לכן, המשא ומתן בין המוח, שהסכים להיכנס אל המשימה, לבין האדם, שביקש ממנו להיכנס איתו אליה. האלמנט החדש הוא - כנות פשוטה. ואז, כשהמוח שומע את המילים - כנות פשוטה - הוא מתחיל להתנגד - רגע! לא דברנו על כנות! זה יעלה לך יותר!! - וזה עולה הרבה יותר. מדוע? מפני שהמוח לא אוהב כנות. הוא לא מתורגל בה. המוח האנושי הוא אם ואבי כל השקרנים - וכעת, הוא נדרש לוותר על ההתמכרות הקשה והאהובה עליו ביותר - לשקר. לזייף. לעשות כמעט, או בערך. לעשות חלקית. לסנן. להתפלסף. להיות דעתני מידי וכן הלאה.

כעת, המהלך הפשוט של - (ונאמר זאת שוב באותן מילים - לתאר ככל האפשר את מה שהוא רואה לנגד עיניו באמצעות תהליך הרישום) נהיה כבד. כבד מידי. כבד מנשוא. כעת על המוח להניח בצד ערמות ענק של אינפורמציה, שעומדות כחיץ בין האדם המתבונן, לבין מושא ההתבוננות. כלומר - האדם אמור לתאר את מה שהוא רואה לנגד עיניו - אבל המוח, מראה לו תמונה שונה לגמרי... כלומר - האדם כעת רואה - את מה שהמוח רוצה שהוא יראה - ולא את מושא ההתבוננות. במילים אחרות - האדם לא רואה - ובמילים אחרות נוספות - אין התבוננות. ההתבוננות נעלמה. לא זו בלבד שהאדם כעת לא רואה באמת, אלא שהוא אף רואה לא את מה שלנגד עיניו - אלא את מה שלנגד עיני רוחו...

כך שעל מנת ליישם את ההנחיה הפשוטה של התבוננות ישירה, רוב המאמץ מוסת אל מלאכת פיזור ענני המחשבות, הרגשות והתחושות, שהמוח מקרין ללא הרף אל האדם המסכן, שכל רצונו הטוב היה, לתאר עד כמה שאפשר, את העציץ, או את הבד, או את הפרופיל שמונח אחר כבוד מול עיניו.

אך מהיכן מגיעים וכל כך למה, כל אותם ענני המחשבה טורדניים?

 

שמעתי לא מעט, שוב ושוב (כאמור - אני מדגמן כבר יותר מ12 שנים) סטודנטים לרישום שאומרים בלי לחשוב פעמיים - "אני לא יודע לצייר כפות ידיים!" או - "לי יש בעיה לצייר אף" וכן הלאה. (במאמר מוסגר, אומר כאן שגרוע מזה הוא מצבם של מורים - שלא מבינים את משמעות האמירה הזאת ולא מעמידים את התלמידים על טעותם בו ברגע).

האם משמעות ההכרזה "אני לא יודע לצייר כפות ידיים" ברורה לנו?

האם לא מסתתרת מאחורי האמירה הזאת האמת המוזרה - שאנחנו אפילו לא מתכוונים להתבונן? שמראש - אין התבוננות? שהפעולה של התבוננות לא הובנה כלל מלכתחילה?

מפני שהמשמעות הבסיסית של התבוננות הינה בהגדרה - שאינני יודע דבר וחצי דבר על הדבר שבו אני מתבונן. יותר מזה - אני לא אמור לדעת עליו דבר - ויותר מזה - אין צורך לדעת דבר. כלומר - ברור שאני לא יודע לצייר כפות ידיים!!! אני לא אמור ולא צריך לדעת - אני אמור להתבונן. מפני שבהתבוננות עצמה אני מקבל את כל הידע הממשי והאמיתי שאזדקק לו אי פעם על אותה כף היד המאוד מסוימת שאותה אני מצייר כעת. - כל ידע אחר שיש לי, על כפות ידיים, על אנטומיה, המבנה הפנימי של העצמות והגידים, על ציורים שכבר עשיתי או ראיתי - שייך לעולם המחשבות, הזיכרונות, הדימויים המנטאליים שיש כבר בראשי - ואני לא אמור להתייחס אליו, להעלותו לנגד עיני רוחי, להיזכר בו - שום דבר מזה - אני אמור רק להתבונן.

התבוננות אינה קשורה לידע. ידע הוא הצטברותו של העבר בראשינו. התבוננות היא הנוכחות המלאה בתוככי העכשיו. בנוכחות כזאת, אני לעולם לא מצייר "כפות ידיים", ולא "אף" ולא "אף אחד". מפני שאפילו עצם המושג "כף יד", הינו הקרנה של ידע על הדבר שבו אני אמור להתבונן - ובהקרנה זו שוב נוצר מחסום ביני לבין מושא ההתבוננות. בהתבוננות אמיתית אין כל מושגים. אני רואה לנגד עיני (הממשיות - ולא עיני רוחי) מעין שילוב חד פעמי לחלוטין של כתמים כהים יותר או פחות, ואותם - ורק אותם אני מנסה ככל יכולתי לתאר. ברגע שנכנס לתמונה (תרתי משמע) מושג כלשהו - שם האיבר שאותו אני מצייר - אני כבר לא רואה יותר את המציאות הישירה שלנגד עיני - אלא את שלל האסוציאציות שקשורות עבורי לאותו מושג - כף יד. זו לא התבוננות. בהתבוננות - אין המשגה.

(מסיבה זו רשם אמיתי לעולם לא יאמר משהו כמו - אינני יודע לצייר כף יד או שפתיים או עיניים. וגם לא - אני כבר יודע לצייר כפות ידיים ואוזניים. רשם אמיתי פשוט יסתכל. יסתכל ממש. יסתכל ויראה).

 

ברגע שאני מתחיל לרשום את אותם שינויים פשוטים של צללים ואור, שבאים אל עיניי ככתמים ברמות שונות של כהות ובהירות - או אז אני באמת - אבל באמת מתבונן. אזי, כל מה שאני עושה, הוא לתאר צורות, במיקומים יחסיים נכונים וברמות כהות יחסית נכונה - זה כל הסוד. אלה שלושת היסודות. שלושת ה סודות...

וכעת, הכנות (זוכרים?) תחזיר אותי שוב ושוב אל השאלה - האם אני באמת מתבונן. כלומר - האם אני באמת כאן - נוכח במלואי - נוכח דרך חוש הראייה? 

וכעת, מיד, תכנס גם רמה נוספת של כנות - נוקבת אף יותר, והיא - האם הצלחתי לתאר נכונה את מה שראיתי באמת? הרוב המוחץ של התלמידים לא יעמדו באתגר המסוים הזה בטענה ש - "מספיק שזה בערך. מספיק שזה דומה. מספיק שזה קרוב". וכן הלאה. זה בסדר גמור - אבל מה שיקרה בפועל, הוא הצטברות הולכת ונמשכת של כתמים שמתוארים רק בערך, ותוצאה שהיא סך כל הבערך שיצרנו.

העקשנים יותר, לא יזוזו מילימטר, עד שהכתם המסוים שאותו הם הצליחו לזהות בעיניהם ממש - יתואר בדיוק - אבל בדיוק כפי שהוא - ככל האפשר. זה אומר למחוק שוב ושוב, לתקן שוב ושוב - ללא רחמים, בקור רוח - עד שזה קורה... (ואגב - זו תמיד - לנצח - תהיה אינטרפרטציה - אין דבר כזה באמת  - "העתקה"). 

 

ככל שעולה יכולתנו לראות - להתבונן, להסתכל ממש - כלומר להיות במלואנו - כאן ועכשיו - נוכחים - מתחיל לקרות אותו התהליך ממש שקורה בעת מדיטציה - אנו נספגים יותר ויותר לתוככי העכשיו. מתעצמים מאוד בתוכו, ממש מושכים את עצמינו מתוך עולם המחשבות אל תוך העכשיו - עד, שברגע מסוים - אנו עשויים פתאום להיעלם לחלוטין לתוך הנוכחות - בתור הנוכחות - בתור הרגע הזה ממש. ברגע כזה גם המחשבה "אני" עשויה להתפוגג ואף להיעלם. וזוהי - מדיטציה. כשהמחשבה, או התמונה המנטאלית "אני" נעלמת - ולו לרגע קט - ישנה התמזגות מושלמת עם מושא ההתבוננות - אנחנו הופכים להיות העכשיו עצמו - ו - "רק האחר קיים". או "רק החוץ קיים". כש "רק החוץ קיים" - נעלמת ההבחנה המפרידה ביני לבין ה"חוץ", ביני לבין ה"עולם", ביני לבין מושא ההתבוננות. בהיעלמות זו - יש רק אחד.

זוהי האחדות של המדיטציה - והיא ניתנת למימוש דרך תהליך מודע של התבוננות בעת פעולת הרישום.