סיפור על ציור.

מה שהעולם צריך.

באותם ימים (ספטמבר – נובמבר של 2004) הסתובבתי בים. לא עשיתי כלום מלבד ללכת לים. הייתי שוכב בשמש, נעלם במדיטציה עמוקה, משתזף, כשהיה צורך הסתובבתי על הצד, ואחר כך על הבטן, ואחר כך על הצד השני. כמו תמיד, ברגע ההיעלמות במדיטציה (וכשהרגשתי שהשתזפתי מספיק להיום) הופיע פעולה ספונטאנית. מן דחף לעשות דבר מסוים. הייתי נכנס למים. לאט. לכל רגע הייתה משמעות עצומה. לפקוח עיניים מתוך המדיטציה, מתוך הדממה החדשה, הכול נראה נגלה כמו מעולם לא היה. מעולם לא הייתי כאן. האוויר חדש, השקט אינסופי. אור. בתולי. מעולם לא נשמתי, לא ראיתי. לא ראיתי את הים. באותם ימים לא רציתי לעשות כלום. לקום, לפסוע לאט על החול, הוא רך ויבש בתחילה, אז הוא קשה ויבש, קשה ולח, השאון של המים מתגבר, רך ולח – זהירות – ברגע הבא המים.

להיכנס לים, כשהמים עוטפים את כפות הרגליים, שוקיים, ברכיים, ירכיים, אברי מין, בטן וחזה – הנשימה נלחצת מכובד הים, או מהקור או מהתרגשות. לצלול, לשחות, לעוף בתוך המים בעיניים פקוחות, כל הגוף פועל, זורם, כמו גל בתנועה גלית מתחת לגלים. הראיה משתנה בתוך ובחוץ. העמידה נעלמת – ואת זה מגלים כשהגוף מתעייף ונעמד מעצמו על הרגליים, אחר מחזיר את עצמו אל החול. הגלגול הדגי דועך ונעלם בהדרגה ובפתאומיות.

שוב פעולה ספונטאנית מסתורית מחזירה אותי לחוף והביתה. וכך יום אחר יום. קם בבוקר – הולך לים. שוכב על החול, עוצם עיניים, משתזף, נעלם ואז קם נכנס לים, או מטייל או מתחיל עם בחורה או חוזר הביתה. כל דבר אחר נראה לי יותר ויותר מיותר. החדר שלי נראה לי כובל. לעבוד נראה לי מגוחך. הייתי מסתובב מבוקר ועד ערב בחוץ. ויותר ויותר רציתי להתמזג על העולם. להעלם באוויר. לפרוש ולא לחזור.

לנגן, לצייר, לדבר עם אנשים, לגור – הכול נראה חסר ערך לעומת הרגעים בהם הייתי פוסע ברחוב, או ליד הים ופתאום לא הייתי. העולם חדר לתוך מרכזי אך לא היה מרכז. לא היה דבר מלבד העולם עצמו. והראייה את העולם. הייתה ראייה, אך לא היה אף אחד שם. לא היה רואה.

וזה תמיד נגמר בסוף. הרואה חזר, ההולך ליד הים חזר, והוא גם חזר הביתה, למקלט הבטוח, לאכול, להתקלח, לישון.

הרעיון של פרישה קינן בי. לא רציתי כלום יותר. החלטתי למסגר שני ציורים שלי כדי לסגור את העניין הזה של הציור שצץ לאחרונה, או כדי להשאיר משהו מאחורי או לא יודע מה – ואז אוכל לפרוש. וכך עשיתי. לקחתי את התמונה הראשונה לממסגר.

למען המשך הסיפור אצטרך להסביר מעט על מקום הציור וכניסתו לחיי. הציור היה הפתעה מוחלטת. הנחתה פתאומית שהדהימה את כל הנוגעים בדבר בעומק ובמהירות בה היא התרחשה. הבחירה ללמוד לצייר והשינוי שהביאה, מסמלים עבורי את אחד השינויים הספונטאניים שהתרחשו במסתוריות בתוך תהליך ההתעוררות.

אחרי שנתיים של עבודה כמודל ערום בשיעורי ציור, בהם עבדתי עם מורים רבים, החלטתי לקחת קורס רישום אצל המורה היחידה הטובה בעיניי. קורס "רישום במוח ימין" של סמדר כץ. בתום קורס בן שישה שיעורים סמדר קראה לי לשיחה בה שאלה אותי מהן מחשבותיי וכוונותיי לגבי הציור. היא אמרה לי שאם אמשיך ללמוד, היא מוכנה לשקול להעסיק אותי במרכז שלה בתור מורה (!)

לימים נועד לי שהיא מראיינת עשרות מורים ולא מוכנה לקבל אף אחד לעבוד לצידה.

הציור הראשון (רישום) שבחרתי לעשות בתום הקורס היה פורטרט של אח של אמי שנפטר לפני שש שנים מסרטן. התחלתי לעבוד על הרישום כשבוע לפני האזכרה החמישית למותו. החזון שלי היה להביא את התמונה בהפתעה אל האזכרה ולתת אותה כמתנה לאמי במעמד המשפחתי הרגיש והחשוב הזה.

עם תחילת העבודה הבנתי שלקחתי על עצמי פרויקט כבד, רחב היקף, טעון רגשות לא מודעים וקשה להחריד לביצוע.

בקורס לרישום שאך עתה סיימתי, לא ציפו מאתנו בשום אופן להשיג דמיון בין הציור לבין האדם אותו אנו מציירים. מספיק היה שהרישום יהיה מעניין, סביר מבחינת הפרופורציות, ושיראה שליטה בסיסית בקו ובכתם, אור וצל. בבחירה לצייר את שמעון ליברזון ז"ל, שהיה גם אח של אימא שלי וגם הדמות הדומיננטית, הנכבדה והנערצת ביותר במשפחה, בעצם לקחתי על עצמי משימה הסטרית.

גמלה ההחלטה בליבי לחשוף את הציור המוגמר באזכרה. לפיכך הוא חייב להיות מזוהה מידית, מרגש ושלם מבחינה אומנותית – פרמטרים שלא נדרשו בקורס ומעולם לא התמודדתי מולם. לדעת המורה שלי הבחירה הייתה החלטה מוטעית. היא אמרה שארגיש את כל כובד האחריות של המשפחה שלי על כתפיי בזמן שאצייר ושאסבול בגלל זה.

וכך היה. תהליך העבודה התפרש על פני שנה... לבסוף הצגתי את הציור באזכרה השישית. המעמד היה מרגש, רווי בדמעות וחשוב לאין שיעור בהשפעה שלו על הקשר ביני ובין בני המשפחה – קרובים כרחוקים. בימים שאחרי האזכרה עדיין עסקתי בגימור הסופי של הרישום לפני ההחלטה למסגר אותו ולהעבירו אל בית הוריי. הרישום היה יצירת אומנות משובבת לב. במשך שנה ארוכה יום יום היה מחכה לי בארון. הייתי יושב ומצייר בעדינות ובדייקנות אין קץ כל רמז קטן שבקטנים לשינוי בין אור וצל. וזה כל הסוד שברישום ריאליסטי – ההבחנה ההולכת ומתעדנת בין כהה לבהיר, היחסים בין צורות ובין כהויות.

ואז באו הימים של הים, של הצורך להפסיק כל עשייה, ולפרוש. וכך הלכתי לממסגר בידיעה שלא אמשיך יותר לצייר. זו הייתה ידיעה שקטה ושלווה, מאחר שכלום לא דומה לאקסטזה של הסמהאדי.

הממסגר אמר לי, שאין ברירה אלא לשים את התמונה במכונת Press כדי ליישר את הנייר. בחוסר ניסיוני האמנתי לו שאין דרך אחרת. מאחר שכבר רציתי שכל העניין יהיה מאחורי – הסכמתי – למרות ההזהרה שלו "התהליך יוריד מעט מהצבע אבל זה לא יהיה נורא".

בנוכחות הוא שם את הרישום במכונה. ואכן, זה הוריד מהצבע. אבל זה היה כן נורא. לקח לי עוד זמן כדי להבין את גודל הנזק שנעשה. למעשה, מלבד להחזיר את הרישום שלבים רבים אחורה בקונטרסטיות בין אור וצל, הרישום השתנה לחלוטין מבחינה איכותית. הוא בעצם "מת" – קיבל מין איכות פלסטית – כמו פוסטר. כל החיות והרעננות של מגע ישיר בין עפרון לניר לעין שהיו בו – נעלמו לגמרי. לא אמרתי כלום לממסגר. אבל הוא חש בחוסר השקט שלי והבטיח שאוכל להוציא את התמונה מהמסגרת ולעבוד עליה, למרות שלדעתו לא קרה דבר ואין כל צורך.

חזרתי הביתה. בהתחלה רציתי לחשוב שאין כל צורך לעשות דבר. הנחתי את התמונה בארון. מידי יום הייתי מסתכל בה – לבדוק האם השינוי שחל בה הוא משמעותי. וניסיתי לשכנע את עצמי שממש לא. הרי אני כבר אמור לפרוש. הרי אני במקום רוחני בו האקסטזה אינה תלויה בדבר, ולכן זה לא אמור לשנות משהו.

וכך המשכתי ללכת לים. אבל האקסטזה לא הייתה. הרגשתי כאילו האושר שלי נכבל בשלשלאות ברזל לסלע כבר של כאב לא מודע, לא ברור בהתחלה, שגררתי איתי כל הדרך אל הים. ברחוב, על החוף, בכניסה לים, במדיטציה – כלום לא היה שליו. השקט נעלם ואתו נעלם כל היופי. כל הים. נעלם.

באותו יום בא לבקר אותי ידידי משה קליין. כשהוא נכנס לביתי כתבתי לו על פתק – "היום אני במדיטציה של שתיקה. נתקשר על ידי פתקים. בוא. נעשה טיול אל הים".

וכך היה. לא ספרתי לו דבר על הציור, כי באמת ובתמים לא התכוונתי לעשות דבר בנוגע אליו. כל מה שרציתי זה לעזוב כל עשייה, ולהעלם בתוך האור – ולנוח שם, לנצח.

וכך הלכנו לים – אהובי משכבר. אך לא מצאתי אור ולא אהוב, לא התחלה של סוף ולא מנוחה – רק חוסר מנוחה. הטרדה פנימית שלא הפסיקה. משהו לא עזב אותי. אבל – לא אמור להיות לי אכפת, אז מה הבעיה???

נכנסתי לים לבד. משה נשאר בחול. ניסיתי להרגיע את עצמי. לאט לאט השקטתי את מחשבותיי ונתתי לעצמי להיעלם. הפעולה הספונטאנית שפרצה מתוך ההיעלמות הפעם הייתה שונה מכל מה שהכרתי עד כה. מצאתי את עצמי יוצא מהמים, אומר למשה – "בוא!" (לאחר שעות של שתיקה משותפת) – לוקח אותו הביתה, נפרד ממנו – ויושב לעבוד על התמונה שוב.

בחוסר חשק רב, כשאני מקיים בראשי ויכוחים אין ספור עם הממסגר שהרס לי את הציור, מנסה לשחזר את הרגע בו הסכמתי לשים את הציור ב Press ומנסה לשנות אותו בראשי. תוך כדי תיקונים קלים – בכוונה לשפץ קצת יום יומיים ולהעיף את זה – התחלתי להבין את גודל הנזק שנגרם. למעשה התחוור לי לאט לאט, שיש צורך לעבור על כל התמונה מחדש כדי להחזיר את הכהות וליצור שוב את החיות הרעננה של העיפרון על הנייר (דבר שלא ידעתי שקיים בכלל עד לאותו אירוע בה החיות "מתה").

יום אחרי יום הרמתי את עצמי מהשיער כדי לשבת ולעבוד על הציור שכבר השקעתי בו כל אנרגיה אפשרית. לא חשבתי שאני מסוגל לעשות את זה – אותה עבודה פעמיים. אך המחשבה שהציור לא מחכה לי בארון כמאז לא אפשרה לי שום שקט כדי לפרוש. הציור מת ואתו כל היופי של הפרישה. ראיתי שאני לא מסוגל לפנות אל מקום של מנוחה והבדלות בה דבר אינו משנה, מפני שדבר מסוים לא נתן לי מנוח והדבר הזה היה – אכפתיות. האכפתיות השתלטה עלי לגמרי. זה כן משנה. זה כן חשוב, וזה לא תלוי בי זה פשוט חשוב. לראשונה בחיי הרגשתי שאני הולך בשדה לא מוכר בו אני פועל מתוך כוח אחר. בו אני שם את עצמי בצד. פועל למען מטרה מסוימת. הציור – עם כל היופי והחסד שהוא נושא בחובו – יותר חשובים ממה שהתחשק לי באותו רגע. מעולם לא נתתי לדבר כזה לקרות. מעולם לא ידעתי.

כעבור חודש וחצי של עבודה יומיומית הציור הושלם סוף סוף, למעשה, יותר מתקדם ויותר מעודן ממה שחשבתי שאוכל בפעם שנייה ובעצם ממה שהיה לפני שנהרס – יותר טוב מהמקור.

הציור של דודי היה מתנה לאמי. בימים אלה אני עובד על ציור מתנה לאבי וציור נוסף לאחי.

במבט לאחור אני יכול רק להודות לאותו ממסגר, שהביא אותי להתמודד עם דברים שלעולם לא הייתי נדרש להתמודד איתם ולהבין דברים שלא יכולתי להבין קודם לכן.

ומאז, תפילתי היא שדרך ציור או כל יצירה אחרת, אוכל למצוא גשר מאחד בו משהו מהחסד והיופי האלוהיים יוכל לחדור לעיני לבבות אחרים. דרך יצירה נוכל לחדור אל המקור המשותף לכולנו – הדממה האינסופית.

אפילוג.

מזה חודשים ארוכים שלא בקרתי בים. אולי בגלל החורף, ואולי בעיקר בגלל, שהפכתי להיות בן אדם מאוד מאוד מאוד עסוק והרבה הרבה פחות חופשי. ללא ספק פחות חופשי. זה ממש לא קל וכיף ונעים תמיד לשבת בבית ולצייר. אך בכל רגע ורגע מרגע היום אני נושא עמי תחושה של אושר שקשה לי להסביר...

זוהי תחושה אטומית, גרעינית, שמבעבעת כמו מתוך התהום הכי עמוקה והכי דוממת שבנבכי נפשי. אושר עמוק. כל כך עמוק ונסתר, ועם זאת אני מוצף בזה. טובע בזה, כל הזמן... אושר אדיר. תהומי, אינסופי, אך גם – שקט, דומם, שלו... ממש כמו... ים.... כמו ים ! - הפכתי להיות הים עצמו.

ים של אושר...

אינני דבר מלבד – מה שהעולם צריך.