דוגמנות ומיתוסים. (כולל עירום אומנותי)

מקובל לחשוב כך וכך דברים על דוגמני עירום.

אפרק כאן כל מיתוס בתורו.

סתם כך, לשם השעשוע שבדבר (:

 

מבוכה ותעוזה.

דבר ראשון הוא - כמובן - השאלה של העירום עצמו. של המבוכה, או התעוזה הנדרשים לכך וכן הלאה. יתכן שיש כאן סוג מסוים של שקט נפשי שמאפשר לאחד להתפשט בציבור ולאחר לא. אם כי סביר שיש כל מיני מניעים נסתרים יותר או פחות, מדוע תקרה בחירה שכזאת, בפעולה שכזאת... מה שבטוח, שקט נפשי הינו מצרך נדיר ביותר, למרבה האכזבה - אפילו בקרב דוגמני עירום...

חווית העירום והמבוכה הטבעית הראשונית מתחלפים די בהתחלה (הייתי אומר אחרי מספר דקות), בדבר שמהווה את הקושי העיקרי שבעבודה הזו, והוא - חוסר התנועה. זהו הדבר הקשה כאן באמת.

מדהים להיווכח בכך, ויתכן שרק דוגמני עירום ואולי גם פנטומימאים בתפקיד של "פסלים אנושיים" ברחוב - הם האנשים היחידים בכל העולם כולו (טוב נו - גם שומרי המלכה הבריטית), שמבינים לעומק את העובדה, שהגוף חייב כל הזמן לזוז. הוא חייב תנועה. ומה שמדהים הוא - שאיש לא יודע זאת - עד לאותו רגע, שבו הוא נדרש - לא לזוז - אל תזוז! אנחנו מציירים אותך!!

אפילו בתנוחה הפשוטה של צפייה בטלוויזיה, בה נדמה לנו שאנחנו פאסיביים לחלוטין, בלי שנשגיח בכך, הגוף שלנו מזיז את עצמו כל כמה רגעים - וזה מקסים - הוא "מסדר" את עצמו כל הזמן. היד משתנה, תנוחת הראש, הרגל תזוז הצידה ולבסוף, כל הגוף יתרומם כדי לאפשר לישבן להתיישב מחדש - סנטימטר אחד ימינה...

וכל זה - בלי שנדע על כך. זה בלתי נשלט ולא מודע.

למעשה - חוסר תנועה הינו מצב בלתי טבעי לחלוטין - עבור הגוף.

כך שזה הדבר הראשון שאתה מבין, כשאתה מדגמן (במידה שבחרת לעשות את הצעד התמוה הזה) - מפני שרק אז כל המודעות מתמקמת ב - אל תזוז! דבר שלעולם לא יקרה לרובינו המוחץ, במשך כל תקופת חיינו - לכן זה מקסים לגלות. תנועה היא חיים הם תנועה.

 

לא לזוז משך שעות.

המחשבה השנייה לגבי דוגמנות - בהיפוך מהראשונה - תהיה ש"אסור לזוז שעות".

לא נכון. ברובם המכריע של המצבים דורשים מהדוגמן להישאר ללא תנועה בתנוחה של כ 20 דקות. משום מה, זה פחות או יותר הממוצע של הזמן שבו אתה נדרש לא לזוז, עד שתוכל להחליף פוזה. רבע שעה, עשרים דקות.

לעומת זאת, ישנם מצבים בהם אתה נדרש לפוזה אחת - אותה פוזה -  משך שיעור של שלוש, ארבע שעות, ולעיתים רחוקות יותר - לחזור על אותה תנוחה שוב בשיעור ששבוע לאחר מכן, ולעיתים רחוקות עוד יותר - בכמה שיעורים שלאחר מכן. (העבודה הכי קשה שעשיתי, הייתה פוזה של עמידה, משך שמונה או תשעה שיעורים אחת לשבוע, כשכל שיעור הוא בן 4 שעות - רחמים על העקב שלי, שכאבה חודשים אח"כ)... אבל - גם בפוזות ארוכות כאלה, ברוב המקרים, יש הפסקות שוב ושוב, כך שאינך יושב משך כל השיעור ברצף - מה שדורש מהדוגמן, כמובן, לחזור אחרי ההפסקה אל אותה תנוחה בדיוק (אני אלוף בזה:).

כך שאין ממש מצב של - "לא לזוז שעות" ברצף - אלא אם המורה ממש אכזרי - ויש גם כאלה - אגב.

 

לעבוד באומנות, עם אומנים.

המיתוס השלישי קשור במחשבה המתוקה, שאתה עובד מול (תרתי משמע) גדולי האומנים והציירים. ממש לא נכון.

משך 12 שנות עבודתי כמודל עירום, עבדתי אולי פעם אחת עם אומן שביקש דוגמן לצורך עבודתו. רובה המכריע של העבודה היא מול סטודנטים במקצועות שונים (אומנות, עיצוב, גרפיקה, אדריכלות), ולעולם לא מול ציירים. אחת הסיבות לכך היא - שאני גבר. ציירים שמבקשים לעצמם עבודה מול מודל - יעדיפו לרוב אישה (מה שמעיד אולי, על ערבוב של מניעים? אולי...)

 

לראות את עצמי באינספור ציורים.

אתה מסיים שיעור, כשמסביבך ים של תמונות, מראות של עצמך - ממש לא.

יש להבין שהמצב של "דמיון" - כלומר שאתה מצייר או רושם מישהו, ומשיג זיהוי - דמיון - בין המודל שלך לבין מה שציירת - הוא מצב נדיר מאוד מאוד, ושמור אך ורק לבעלי מקצוע מיומנים מאוד. רוב הסטודנטים שמציירים את המודליסטים שבמכללות השונות, מעולם לא ציירו לפני כן, ולרובם גם אין את ההדרכה הנחוצה לשם השגת דמיון - וגם לא נדרש מהם דבר כזה, אין צורך בזה או צפייה כזאת. משום מה... (בעיניי זהו אחד הביטויים העגומים לכך שהאומנות איבדה את דרכה).

כך שהתוצאות לא ממש מציירות תמונה של - סוף שיעור שבו מלא תמונות של הדוגמן המסוים מסביב...

זה שמור יותר לשיעורים מסוימים ונדירים, אצל מורים מסוימים ונדירים עם תלמידים מסוימים ונדירים.

 

הפוזה הקשה ביותר.

במידה שהמורה אכזרי במיוחד, כל תנוחה תהיה קשה... מפני שהוא לא יאפשר לך לחוש בנוח אפילו לבקש הפסקה קלה. אם כי רוב המורים הם מתוקים, רגישים ולמודי ניסיון על פיו - מודל שסובל יביא לציור מתסכל... יש מורים שאפילו מקנים למודל את הסמכות הבלעדית להכרזה על ההפסקות - "מתי שאתה צריך - תנוח!" זה הכי כיף. ואז גם השיעור יהיה נינוח בהרבה לכול המשתתפים בו בדרך כלל.

יש מורים לעומת זאת, שגם הם נחמדים, שאומרים - "טוב, נתחיל עם פוזה של חמש דקות - בסדר?" (בהתאם להכרזה מסוג זה, בתור דוגמן מנוסה מאוד, אני יכול לבחור פוזה שהגוף יכול לשאת משך חמש דקות - פוזה שתהיה מעניינת יותר אבל גם - מאתגרת יותר). אבל אז, אחרי עשרים דקות (!?) הם שואלים - "זה בסדר למשוך עוד קצת? נניח, עוד עשר דקות?"... זה מצחיק תמיד. אני כבר מכיר אותם מראש, אז אני נזהר מראש עם התנוחה... וגם מסרב בנימוס, במידת הצורך.

 

אבל הקושי הגדול - הפוזה הקשה ביותר  היא - עמידה, ואף יותר מכך - וכאן ההפתעה הגדולה - הפוזה שבה דווקא מבשרים לך חגיגית - "היום אין צורך להתפשט - היום מציירים פורטרט!" זה הכי קשה!

אם סיכמנו קודם, שעבור הגוף - חוסר תנועה הינו מצב שאינו טבעי בעליל, נוסיף על כך, שהפנים, הן האיבר הכי "זז" בגוף. במובן הזה, דווקא כשמציירים את הפורטרט שלך, זהו המבחן הגבוה והקשה ביותר של יכולתך כדוגמן - לא לזוז עד כמה שאפשר (נסו למשל, לא להזיז את העיניים משך כחמש דקות בלבד... עכשיו - ציור פורטרט, מכיוון שהוא קשה יותר לציירים - ייקח בדרך כלל לפחות חצי שעה - ושום דוגמן לא יעז לבקש הפסקה ראשונה, בתוך מסגרת של חצי שעה)...

אישית, אגב, לא הייתי מצייר פורטרט בפחות משלוש שעות... מינימום!

 

ים בכסף.

נו באמת... דוגמנים מרוויחים ימבה. ב ס ד ר.

כמה עובדות.

דוגמנות היא עבודה עונתית (נובמבר עד יוני במקרה הטוב) - מפני שכאמור- רוב העבודה היא מול מסגרות שונות של בתי ספר.

כך שבמשך שנה, יש מספר מוגבל של חודשים שבהם יש לימודים.

בתוך פרק זמן קצר זה, יש מספר מוגבל מאוד של שיעורים, שבהם התלמידים עובדים עם מודל.

בתוך מספר מוגבל זה של חודשים, שבהם מספר מוגבל של שיעורים, שבהם התלמידים עובדים עם מודל, יש מספר מגוחך של שיעורים, שבהם המודל יהיה - גבר.

בתוך מספר מוגבל זה של חודשים, שבהם מספר מוגבל של שיעורים, שבהם התלמידים עובדים עם מודל, ושבהם המודל יהיה - גבר - רוב השיעורים הם שיעורים בני שלוש עד ארבע שעות...

אז, - נכון שמרוויחים עבור שעה יותר ממקצועות זמינים אחרים, (ואפילו נכון שבמקרים רבים, אותו מודל גבר, יהיה לא אחר מאשר עבדכם הנאמן) - כך או כך, פרנסה זה ממש לא... רחוק מזה...

 

ים בבחורות...

הדעה הרווחת היא, שמודליסטים זוכים להזדמנויות זמינות ורבות להיכרויות אינטימיות. נכון מאוד.

 

ומיתוס המיתוסים - זיקפה במהלך השיעור...

זה כבר מוגזם, לא אזכיר כאן את המילה זיקפה אף לא פעם אחת. וגם לא פעמיים. זה אתר מכובד. רק אומר - ש...

(בסוד - אין דבר כזה - זיקפה בלתי נשלטת. לא אצל מקצוענים. ששש...)

 

הדוגמן שהפך לזמר.

מיתוס על עצמי.

כתבו עלי בעיתון ככותרת - "הדוגמן שהפך לזמר".

זה לא היה סדר הדברים -

תמיד הייתי מוסיקאי - עוד ברחם אמי!

וכבר אז, הייתי עירום...