מוסיקה, הדברים עצמם.

בהיותה התמצית העילאית המרוכזת של כל הדברים אליהם היא מתייחסת, המוסיקה, למעשה, היא הדברים עצמם. מדוע?
 
כל דבר שאנחנו פוגשים בחיים, יהפוך בסופו של דבר, בהכרח, לזיכרון נשכח של התנסות עבר בהכרתנו. הטבע שאליו יצאנו אתמול, הסרט שאותו ראינו בעבר, מעשה האהבה שידענו וכן הלאה. ההתנסות עצמה מטבעה, היא בת חלוף, ואילו הדבר האחד שנישאר לנצח, הינו המהות שלה. המהות של ההתנסות, התמצית שלה - שמתגלמת כמעין "כישות" אנרגטית, רטט - שיש בידינו לבוא עמו במגע, לשמר ולתקשר עמו - ושהוא מטבעו - אינו בר חלוף.
במידה שיש בידינו היכולת להתמזג עם אותה התנסות, להיעלם בתוכה, להיות היא באופן מושלם, להחליף את קיומה שלה בזה שלנו בעת המפגש, להתמסר לה לחלוטין, לאבד את כל כולנו בתוכה... (תמצית ההקשבה העילאית - ראה בעמוד "ברוכים הבאים"), במקרה כזה של התמזגות, למעשה נברא בתוכנו תדר חדש, יילוד חדש, ישות חדשה, שהיא תמציתו של הדבר שאתו התמזגנו - פרי של מעשה האהבה שלנו עמו. זהו מיזוג עילאי של הרוח, הדממה הריקה שבתוכה התרחש הדבר ביחד עם החומר - הדבר איתו התמזגנו. זהו פרי שאינו בר חלוף - שלא כמו ההתנסות עצמה. אפשר לזהות את קיומו, כאותו שדה רוטט של שקט, הוויה רוטטת, שחי ופועם בסופו של המפגש, ממש כמו הדממה שרועמת בחדר לאחר חוויה של אורגזמה במעשה אהבים. במידה שמעשה האהבה, קל וחומר - מעשה ההקשבה - נעשו כהלכה, לעומק וברגישות גדולה, יובחן הדבר במובהק.
העניין הוא, שהמוסיקה לבדה, נושאת את אותו הפרי, אותו התדר ממש, אותה יכולת למזג בין חומר לרוח - ללא כל צורך בהתנסות עצמה. היא מביאה את אותה תחושה אורגזמית של דממה רוטטת, תמצית החיכוך שבחוויה - ללא כל חיכוך עם החומר עצמו.
 
מוסיקה, היא תופעה יוצאת דופן שמהותה הוא המיזוג הנשגב של חומר ורוח. מדוע?
מפני שמצד אחד, לא ניתן לגעת בה - היא "לא קיימת" במובן מסוים. היא נשמעת (והשמיעה היא חוש נשי מאוד - פאסיבי לחלוטין. נרצה או לא - היא שם!), אבל אי אפשר למשש אותה או להחזיק בה, היא "רוחנית" למדי. גם הנגיעה בקלידי הפסנתר או במיתרי הגיטרה, אינם נגיעה במוסיקה ממש - הם רק מפיקים את צליליה, אך הם אינם היא! היא רוחנית, ערטילאית.
ומצד שני - היא אינה יכולה להתקיים ללא חומר - היא תופעה פיסיקאלית לכל דבר. צליל, מבחינה מדעית, הוא תולדה של גוף (חומר פיזי) שרוטט במרחב. בחלל החיצון, מכיוון שאין אוויר - לא ניתן לשמוע מוסיקה או כל צליל שהוא - הצלילים זקוקים לעולם החומרי כדי להתקיים, גם כדי להתנגן (כלים מוסיקאליים) וגם כדי לנוע במרחב (אוויר). כך שבמובן הזה, המוסיקה היא חומרית לחלוטין.
מכאן, שעצם קיומה של מוסיקה, מעיד כאלף עדים על יכולת ההיתוך העילאי של חומר ורוח.
(מעבר לכך, במאמר מוסגר, יש בה מעין יכולת של ביטוי של רגשות נעלים, שלנצח לא ניתן לפרש באמצעות השכל. היא עוקפת את עולם המחשבה ומביאה מסתורין שלא ניתן לתאר במילים, ובאותה נשימה - שמדבר בשפה אוניברסלית, שכולנו מבינים, מזהים ומכירים! כיצד זה יתכן? היא חוצה גבולות של זמן ומרחב ללא כל הסבר ראציונלי... - אבל זה כבר נושא בפני עצמו)...
על כן, כשהמוסיקה מביאה את התמצית העילאית של כל התנסות שהיא, היא למעשה מביאה גם את הפרי הסופי של ההתמזגות עם אותה התנסות - את מהותה של ההתנסות - ולכן, היא היא ההתנסות עצמה, במופע העילאי, הנשגב, המהותי והמלא שלה.
 
מוסיקה היא כל הדברים כולם...
 

השלכותיה של תובנה זו הן רבות עוצמה.

על פי רוב, אנו מקנים חשיבות עצומה למפגש עם הדברים, להתנסות עצמה. למפגש עם בן או בת הזוג הנחשקים, עם החוויה של ארץ אחרת, חווית הסיפור או הסרט וכדו'. אך מאחר שכל ההתנסויות באשר הן, כאמור, הן בנות חלוף, אנו חווים תשוקה או דחייה, על פי מידת הזיכרון שאנו נושאים בתוכנו לגביהן - אם לחיוב - אנו מעוניינים בהתנסות שוב ואפילו מנסים לשחזר אותה כמיטב יכולתנו, ואם לשלילה - אנו נמנעים כפי יכולתנו ממפגש איתה. זהו משחק של אשליות. כי הרי לעולם אין בידינו לשחזר לאורך זמן שוב ושוב התנסות של ממש - על כל קשת הניואנסים הדקים שהרכיבו את עוצמתה, יופייה וקיסמה, כשהייתה ראשונית עבורנו - זה בלתי אפשרי. כל דבר שקורה, חייב ביום מין הימים לגווע ולמות וחכם יהיה מצדינו, למות כלפיו ואיתו - בסיומו, בסופו. מצד שני, אין לנו גם היכולת הממשית להימנע מחוויות שלא נשאו חן בעינינו בעבר. גם זה לא ניתן, מפני שבבסיסם החיים הם דואליים - קוטביים. כל תופעה מחביאה בתוכה את ההיפך שלה, ולעולם לא ניתן לפגוש רק את צידה האחד - ה"נעים" - על פי בקשתינו לאורך זמן. הירח זורח לבנה בתוך שחור החושך. תמיד. ולכל אור יש צל - תמיד - אלה חוקי העל של החיים ויותר מזה - אלה המרכיבים של החיים. אלה היסודות שבלעדיהם לא יתכנו חיים. יותר משהחיים הם דואליים, החיים הם הם הדואליות עצמה ממש.

אך במעשה ההתמזגות, שהינו פרי ההקשבה העילאית בלבד, פרי מעשה האהבה העילאי - חבויה בשורת האלמוות של המוחלט - אותו מוחלט שהדואליות עצמה - החיים והמוות - כלולים בתוכו. במעשה ההתמזגות, עשוי להיוולד כאמור אותו יילוד שאינו ניתן להריסה, שהוא התמצית של המיזוג בין הפוגש למושא הפגישה. הרוח והחומר. ליילוד זה אין היפך - הוא אינו שייך לעולם ההפכים, לחיים הדואליים (לפחות לא בממדי הזמן שאנו מדברים עליהם בכדור הארץ...).

כך שאם ברצוננו לצאת ממעגל התשוקה וההיאחזות או הדחייה וההימנעות, עלינו ללמוד להקשיב נכון. ללמוד לאהוב, ללמוד להתמזג - כלומר - ללמוד להיעלם כעצמיות נפרדת, אל תוך החיים עצמם, והחיים הם - סך כל מושאי המפגש שלנו.

 

רגע ההתמזגות, רגע ההיעלמות, הינו אותו רגע, שבו מתוך הדממה, שבו בתוך הדממה - מותכים שתי הישויות לישות אחת - ה"מקשיב" שהוא במהותו - תשומת הלב עצמה - עם מושא ההקשבה - שהוא - החיים עצמם בצורת אישה אהובה, מוסיקה אהובה, מקום כלשהו וכן הלאה.

כשהדממה והתופעה, הריקות והמלאות, המקשיב והמוקשב - הרוח והחומר - מתמזגים - נעלמים אחד אל תוך רעהו - הם כבר לא קיימים יותר כפי שהיו - הם הופכים לדבר חדש שאינו קשור בשום צורה להתנסויות החולפות - הם כעת אחדות. יש רק אחד לפתע. כבר אין אני ואת, אני והטבע, אני והמוסיקה, אני ובן המשפחה האהוב וכו'. יש רק אחד - והוא "אני" מסוג חדש לגמרי - אני אחד בלבד - אני לבד לחלוטין - אני מוחלט. אבל אפילו יותר מכך - אני, כפרי התמזגותם של שניים, של אוהב ונאהב - פרי חדש שלא היה עוד קודם לכן.

ומכיוון שכך, מכיוון שיש רק אחד לבד - איכה יוכל ללכת לאיבוד? לאן? ומי ילך? יש רק אחד והכול הוא אחד וכל המקומות הם מקום אחד והם אותו אחד - כך שלא ניתן ללכת למקום "אחר" - וגם אין מי שילך מכאן לשם - כי יש רק כאן והוא כל מקום שהוא, כל המקומות שהם (על כן יאמר - המקום וגם - השם - בהא הידיעה - שם אחד ו/או מקום אחד).

זוהי ההתמזגות הסופית, אליה כל התנסויות העבר באשר הן, ניסו לכוון אותנו באינספור צורות ורמזים, ובעיקר בתור כמיהה וערגה בלתי נדלות להתאחד, להתמזג עם מושא הכמיהה שלנו. זוהי האורגזמה העילאית של שיאו של כל מפגש שלנו עם כל יופי שפיללנו אליו אי פעם. זוהי הכמיהה האמיתית שמאחורי כל כיסופי נפשנו - תהיה צורתם אשר תהיה - לזה התפללנו, קיווינו וייחלנו - להיעלמות אל תוך שלם שאינו ניתן להריסה (נצחי) ושאינו ניתן לחלוקה (אחדותי - אחד).

ומאחר שזוהי הכמיהה האמיתית והעמוקה ביותר שלנו, כלומר - מאחר שאנו מייחלים להתמזגות עצמה - ולא לדברים עצמם - שהינם רק מושאי ההתמזגות, המנוע, הטריגר, התזכורת לכמיהת הלב העמוקה יותר - מכיוון שכך - מדוע שלא נבקש ונתור אחר פרי המיזוג עצמו - אחר אותה ההיעלמות ממש - במקום אחר הדברים עצמם, שהינם כאמור - בני חלוף, ומיועדים מלכתחילה להיעלם ולהשאיר אותנו מאוכזבים וריקים - עד שיגיע הרגע שבו נבין שלא אותם רצינו - אלא את השלם אליו הם ניסו לכוון אותנו...

ובאמצעות מוסיקה - יש אפשרות כזאת! יש דרך לבקש את ה"תדר" של ההתמזגות, שיהיה מעין נתיב אל מצב של התמזגות, של היעלמות, והיא - האזנה למוסיקה.

מוסיקה, מחביאה בתוכה את פרי האחדות - פרי ההתמזגות - רטט האורגזמה עצמו. במילים אחרות - האזנה גבוהה למוסיקה, מביאה אותנו בדיוק לאותה היעלמות אליה נכספנו כל כך. היא משרה עלינו את האחדות המסוימת עם מושא תשוקתנו - ללא הצורך במפגש ישיר עימו, מפני שהרי היא התמצית של המפגש עימו - והיא מהותו ונשמתו - כך שבהיותנו בשדותיה, אנו למעשה אחד עם שדותיו. אחד איתו.

בפשטות, אם אינך יכול או אינך יכולה לפגוש את אהוב ליבך, המוסיקה שלכם, זו שלוותה אתכם, זו שזיהיתם שניכם (ואפילו רק אחד מכם) כ"של סיפור אהבתכם"... תהיה המפגש הממשי איתו בכל מובן. מפני שגם אילו היה לידכם, ממילא רק בהיעלמות יחד לתוך תדר של אחדות משותפת, תוכלו להתגבר על עובדת הנפרדות הבלתי נמנעת והמוחצת בממשותה, של היותכם שני גופים נפרדים לנצח... כך שתדר האחדות הוא בכל מקרה, בין אם אתם נמצאים יחד פיזית ובין אם אתם רחוקים אחד מהשני - תדר האחדות הוא היכולת היחידה הממשית שלכם באמת להיפגש, ובהכרח - היכולת היחידה שלכם להיות מאושרים...

מוסיקה יכולה לעזור לכם בכך - לעשות זאת עבורכם, לאחד אתכם בכל מצב שהוא. להיות המיזוג שעליו חלמתם תמיד - אפילו בפרידה האולטימטיבית, הסופית והאחרונה והבלתי נמנעת - מותו הפיזי של הגוף...

 

כך גם למדתי כילד, שיש באפשרותי לבקר ב"ג'נגלים של הודו"... דרך האזנה למוסיקה של ספר הג'ונגל.

באמצעות מוסיקה, תוכל לבקר בכל מקום שתרצו, בכל זמן שתרצו, להיות עם מי שתרצו, להרגיש ולחוש מה שתרצו...

בהיותי בן 16, כששרתי במקהלה הקאמרית של תל אביב, התאהבתי נואשות בזמרת מהסופרן. כל כך הייתי שיכור באהבתי, שלא הצלחתי לשים את האצבע - במה בדיוק אני יותר מאוהב... האם זו היא ושערה הג'ינג'י? האם זה ריח הפרדסים שבדרך לביתה שברחובות? או שאולי זו המוסיקה הפלאית, ששרנו ביחד במסגרת המקהלה?...

כל אלה ועוד התערבבו בתוכי ללא הפרד. לא יכולתי להבחין בין הדברים אפילו שנים רבות אחר כך...

ואולי צדק איתמר גולן - הפסנתרן הישראלי הדגול, השוהה בחו"ל, כשאמר פעם במופע אל הקהל: "בעודכם יושבים עם בנות זוגכם, לוגמים מהשיכר ומקשיבים למוסיקה על גדות הנהר, זכרו, שזה לא שהמוסיקה נוצרה למען האהבה, כי אם - האהבה - נוצרה למען המוסיקה!"

בזמנו, כששמעתי זאת, התפרצתי בצחוק. אבל היום אני יודע, שאיתמר היה רציני לחלוטין - הוא ידע מה הוא אומר, והוא התכוון למה שאמר - והוא צדק!!!

בעודי מקשיב ל"הללויה" של תומפסון - יצירה מאלפת שהייתה חלק מהרפרטואר של אותה מקהלה שבה שרנו - אותו רפרטואר שליווה את סיפור אהבתי הראשונה, אני יכול להתאחד מחדש, בכל זמן ומקום, ובעוצמה רבה - עם אותה אהבה בדיוק...

כי מוסיקה, היא הדברים עצמם...