מהי מוסיקה עילאית.

קשה לומר. יש כל כך הרבה סוגי מוסיקה, בתרבויות שונות, בכוונות ובהתייחסויות שונות לתפקידה של המוסיקה ובזמנים ובתקופות שונים. זה נושא שבאופן טבעי, אמשיך להגות בו עוד זמן רב, ואפילו לשנות את התייחסותי אליו - כמו כל דבר אחר שכתוב כאן באתר.

אך לפני שאמשיך את הרעיון, כדאי לשים לב לעובדה המעניינת, שכאשר אנו חושבים על מוסיקה, אנו בדרך כלל חושבים אוטומטית, ללא מודעות לכך, על פלח מאוד מסוים מתוך עולם שלם של אותה עשייה, פעולה או אומנות שנקראות מוסיקה. אנו בדרך כלל מעלים בעיני רוחנו את אותו חלק בתוך כלל המוסיקה שקיימת בעולם או חלקים ממנו - אותו חלק שאנו מכירים - כלומר, המוסיקה של תרבות המערב, שנכתבה או בוצעה בתקופה של לכל היותר 250 - 300 השנים האחרונות. זוהי עבורנו "מוסיקה". הביטלס, ג'ון לנון, שלמה ארצי, אולי בטהובן, מוצרט, כמה להקות שונות שאהבנו, אולי קצת ג'אז, 60, 70, 80... יתכן שנזכור אולי מוסיקה הודית ששמענו בטיול, משהו שונה מעט וכן הלאה. אבל כך או אחרת, יש לנו עולם לא מודע של אסוציאציות שקשור למונח "מוסיקה", שעל פיו אנו מגדירים ומתייחסים לאותו מונח, ושהוא תולדה של היותנו בני תרבות מסוימת. אנו מדברים רק על מה שכבר פגשנו, רק על מה שאנו מכירים ויותר מזה - על מה שיש בידינו לעכל ולהבין ברמה זו או אחרת.

אין בזה כל רע. אך כדאי לשים לב לכך. מדוע?

שאלתי פעם קבוצת חברים, האם לדעתם מוסיקה היא שפה אוניברסלית. מה דעתכם? האם מוסיקה היא שפה אוניברסלית? ומה לדעתכם הייתה תשובת רוב החברים? - בטח, בוודאי! מוסיקה היא שפה חוצה גבולות.

אך האם זוהי האמת?

כמה מאתנו מאזינים באותה קלות או באותו ועניין למוסיקה יפנית? אינדיאנית? טיבטית? כמה מאתנו מתענגים ומבינים מוסיקה ממצרים? מאיראן? מסודאן?

מפני שאם מוסיקה היא אכן שפה אוניברסלית, לא יתכנו כל "קשיי עיכול" או האזנה שאינה ערבה לאוזנינו כלפי אף אחת מהאפשרויות הנ"ל, שהן ללא ספק - מוסיקה.

אלא שמכיוון שתרבות המערב שולטת ללא עוררין על התקשורת העולמית, ומכיוון שנדמה לנו שהתקשורת היא העולם עצמו - היא הדבר, היא "מה שקורה" - ולכן גם מתקיימת בה המוסיקה היחידה והממשית שיש - אנו מיד חושבים שמוסיקה מערבית הינה שפה אוניברסלית, שכל אדם באשר הוא יכול להבין, או לפחות רצוי שיבין, ויותר מזה - אם יש מוסיקה אחרת, היא לא ממש מוסיקה, ומאוד כדאי שתתחיל ליישר קו עם המוסיקה האמתית שהיא - המוסיקה שלנו...

יש כאן מצב של שליטה לא מודעת, שליטה שלא שונה משליטתן של הקולוניות האירופאיות על עולם שלם של חיים, תרבויות וילידים, לאורך כל ההיסטוריה האנושית, בכל רחבי הפלנטה כמעט. כדאי לחשוב על כך, כתהליך של הכרה באנוכיותנו המערבית, הילדותית, היהירה. זו התבגרות שעלינו לעבור - בטח ובטח כאותה תרבות השולטת על כל מדיה גלובלית אפשרית כמעט.

ויש לכך חשיבות עצומה, מפני שבכל הקשור לתרבות בכלל ולמוסיקה בפרט - דווקא ההבדלים, הניחוחות המאוד מאוד שונים, הטעמים שאינם ערבים לחכינו באופן מידי - דווקא הם מה שיעשירו את עולמינו יותר מכל - ולא הצורך להשוות, למזג, להקליל את הכול, להפוך את הכול למוכר, לפופולארי - ל"פופ" וכך ליצור השטחה מזעזעת שהיא רק עוד ביטוי של הכיבוש המערבי הבלתי נלאה - הכולל בתוכו כעת בהתנשאות אפילו את הרמה התרבותית, האומנותית (כמו גם השפתית, הפוליטית וכן הלאה), ובסופו - הרדדה כוללת וגורפת של כל העולם התרבותי באשר הוא בפלנטה.

במילים אחרות, הכול הולך ונהיה מערבי יותר מידי... וליתר דיוק - אמריקאי יותר מידי (ובטח בארץ. ראה למשל - "כוכב נולד". הניסיון התמידי לשיר באותה הפקה קולית רבת ויבראטו - (אותה "הרעדה" של הקול), שרווחת במחזות הזמר, בסרטי הקולנוע, ובמוסיקת הנשמה (soul music) האמריקניים - ולחשוב שכך שירה צריכה להישמע מעתה ועד עולם - איזה שעמום (הקשיבו למשל למיקי שביב - הפקה קולית ייחודית, גולמית, שונה לחלוטין וקסומה לחלוטין וגם - Luiz Gonzaga & Fagner - מצפון ברזיל, באותו עניין)... וכך גם תחרות האירוויזיון - שבבסיסה רעיון פלאי - מפגש בין תרבותי רחב היקף - ללא ספק משנה לשנה, נשמעת ותשמע המוסיקה - יותר ויותר אירופאית. ואם כך יהיה - לא יוותר דבר מאותה כוונה מקורית - להפגיש בין תרבויות. יוותר רק מפגש בין מדינות, ששרות כולן באותה שפה מוסיקאלית -אנגלית.

אבל זו רק הערת אגב...)

 

מהי אם כן מוסיקה עילאית?

ראשית, יש לומר לפני הכול, שהיכולת שלנו להקשבה עילאית תקנה לנו בדיוק את הכלים לזהות - מהי מוסיקה עילאית. על ידי הקשבה עילאית, נבחין בנקל מהי מוסיקה מפתחת, מזינה, מאזנת, מרחיבה, משמחת באמת וכן הלאה. כך ששאלה זו ניתנת למענה באמצעות חקירתנו הכנה, ועל ידי הדממה, שבתוכה אנו עשויים לפגוש את המוסיקה. ממש כפי ששאלות בחיים, כמו למשל - באיזה בן זוג עלי לבחור - יכולות לקבל מענה, כל עוד הן מהדהדות בתוככי הדממה שבליבנו - יותר מאשר מזדעזעות בסערה של רגשותינו ומחשבותינו שבראשינו...

הקשבה עילאית - תזהה עבורנו ותזמן לנו מוסיקה עילאית.

 

אך ישנם שני דברים שאפשר להתייחס אליהם בכל זאת - במרכיבי המוסיקה עצמה - שמתקיימים כמעט תמיד במוסיקה עילאית.

 

מוסיקה, כמו מחול וכמו תיאטרון - היא אומנות שתלויה בביצוע. כלומר, מוסיקה היא שני דברים שאינם באים בהכרח ביחד - האחד הוא היצירה, או הרעיון עצמו - שאותו ניתן לתעד בכתב (תווים, הוראות מוסיקאליות וכו') - והשני הוא - ביצוע היצירה בפועל, כלומר - הנגינה עצמה של המוסיקה או השירה של המוסיקה.

במישור של היצירה, השאלה מהי מוסיקה עילאית תקבל מענה פשוטו כמשמעו, בהתאם לעומק, לאותנטיות, למקור ההשראה אם נרצה, שממנו ובתוכו נכתבה היצירה מלכתחילה, או למידת עומק ההקשבה של המלחין אל מקורות ההשראה וכן הלאה. ככל שהיצירה עמוקה, מלאת חסד, שופעת בהשראה יותר - כן יגבר הסיכוי שהיא תוכל להשרות עומקים, להרעיף חסד ולהאציל השראה גדולים יותר.

אפשר ליצור כאן דיון שלם על מקורות ההשראה או הכתיבה של מוסיקאים ומוסיקה. יש מוסיקאים שלא זזים ללא תחושה של השראה (השראה שכמו "קופצת" עליהם - ללא יוזמתם וללא שליטתם), ויש כאלה שמתארים עבודת הרכבה מנטאלית מאומצת ויזומה. בשני המקרים, היצירה יכולה לגלם עומק בלתי יתואר - של השראה או של חשיבה ורגש - או שטחיות ברמה כזו או אחרת - של השראה, או של עבודה מנטאלית ורגשית. בסופו של דבר, ככל שהאומן היוצר מעמיק אל תוככי תהליך היצירה במאמץ כביר - להקשיב למקור ההשראה - או ליצור אותו בעצמו - הגבולות בין השראה "חיצונית" בלתי תלויה לבין כשרון מבריק שכבר קיים "בתוך" מוחו של האומן - כלומר - השראה "פנימית" או פשוט יצירה "אישית" ללא השראה - מטשטשים והולכים. להבנתי, גישות מנוגדות לכאורה אלו, משלימות זו את זו ותומכות אחת בשנייה, במהלך מעשה היצירה.

אבל כאמור, בכל מקרה, מצב המוח המקשיב שלנו - רק הוא שיגלה לנו - עד כמה העמיק היוצר ללכת - בין אם זה "פנימה", ובין אם זה "החוצה". 

במילים פשוטות - הלחנה שטחית יותר תביא מוסיקה עילאית פחות ולהיפך.

 

הדבר השני בנוגע לשאלה מהי מוסיקה עילאית, קשור במישור של הביצוע.

אני מכוון כאן לפני הכול למצב התרבות הנוכחי, שבו יש ניתוק הולך ומעמיק בין היצירה המוסיקאלית לבין ביצועה על ידי האדם - ניתוק שבא לידי ביטוי בשיאו בעולם שנקרא - מוסיקה אלקטרונית.

מוסיקה היא שילוב בלתי יאומן של יצירה מוסיקאלית - בעלת שפה מסתורית לאין חקר - וביצוע של אותה יצירה מסתורית - דרך גוף אנושי - דרך אדם שישיר אותה, ינגן אותה או ינצח עליה. מכיוון שהמוסיקה תלויה לחלוטין במבצע אנושי - היא מהווה מיזוג פלאי בין יצירה שמימית, ערטילאית, רוחנית לחלוטין לבין גשמיותו, גופו, נפשו, מוחו ורוחו של האדם המבצע. האדם - עבור המוסיקה - הינו אותו הגשר, שעליו עליה לעבור, על מנת להיוולד, להתגשם - להיות. במילים אחרות, ללא האדם - היא אינה יכולה לחיות. האדם מאפשר אותה. (אני אגב, לא מאמין שהיא תלויה באדם בהכרח כדי להיווצר כרעיון. האדם לא "המציא" אותה, כשם שלא המציא את גופו, חושיו ומחשבותיו. הוא לכל היותר פגש אותם בנקודה מסוימת באבולוציה. אני מתייחס כאן רק לעניין הביצוע במישור החומרי ביותר שלו).

מצב זה מסביר את העובדה הפשוטה והמרתקת, שהרבה פעמים המשיכות שלנו למוסיקה מסוימת, הן למעשה משיכות לא מודעות לנשמה המסוימת שדרכה עוברת אותה מוסיקה - בין אם זו הנשמה של המלחין שלה ובין אם זו נשמת המבצע שלה - או שזה שניהם יחד או שזה אותו אדם שמקיים את שניהם.

היצירה המוסיקאלית, העוברת בדרכה אל החיים דרך האדם המבצע, מקבלת את כל עומקה של החוויה שקשורה בחיים בגוף אדם. - העוצמה, החולשות, הרגישויות, הרגשות, המבוכה, הכמיהות, התשוקות - כל אלה נוספים אל המוסיקה המבוצעת כאינספור צבעים חיים, ומעשירים אותה במיליוני גוונים שמטבעם הינם בלתי צפויים מראש, משתנים כל פעם מחדש, רבים מכדי לחזור על עצמם, ובמילים אחרות - חיים.

ממש כשם שעומק היצירה עצמה הוא שיקוף של עומק היוצר עצמו, או עומק המסע שעבר למענה, כך גם עומק ועושר הביצוע שלה הינם שיקוף של עומקו ועושרו של המבצע שלה.

(מובן ששניהם משקפים גם את עומק הידע, היכולות, הכישרון, הטכניקה של האדם וכן הלאה. כך שיהיו ביצועים טובים יותר או פחות בהתאמה. וככל שהאומן המסוים מחזיק ביכולות גבוהות יותר ובמישורים רבים יותר של היצירה (כתיבה, טכניקת ביצוע, כישרון, עומק רגשי, רוחני, מנטאלי וכו') כך גם טיב הביצוע והיצירה יגדל בהתאם).

 

אלא שכשמדובר ביצירה מוסיקאלית שמנותקת באופן מובהק מהממד האנושי - מהמישור של ביצוע אנושי - וזוהי ההגדרה של מוסיקה אלקטרונית - מוסיקה שמנוגנת על ידי מכונות, מחשבים - מתקבל תוצר שכל האיכויות שדובר בן קודם לכן לא חלות עליו, ולא יכולות לחול עליו לעולם, מוצר שמנותק לחלוטין מהחוויה האנושית הכוללת, הפשוטה והישירה - כלומר - מוצר שאין בו חיים.

מוסיקה אלקטרונית היא מוסיקה שלא תלויה בביצועו של שום מוסיקאי חי. כל שנדרש הוא ללחוץ על ה"ספייס בר" (PLAY) והיא מתנגנת מעצמה.

שימו לב - בניגוד למוסיקה מוקלטת, שהיא תיעוד של מוסיקה שעברה דרך האדם - כלומר היא בוצעה, מוסיקה אלקטרונית לעולם לא עברה דרך האדם - היא פשוט השמעה של נתונים שהוזנו אל תוך המחשב. זוהי מוסיקה ללא חיים, ללא רגש, ללא נשמה. ולצליליה, רוב מועדוני הלילה מקיימים את חיי הבילוי והריקוד שלהם בשנים האחרונות. זה טוב, אם אנו באמת מעוניינים לטשטש כל רגישות בתוכנו, כל שקט ואושר שלווים, כל כנות ותום לב, כל מה שטוב ויפה בתוכנו - את זה המוסיקה הזו משרתת היטב, ולמעשה - זוהי מטרתה - במודע או שלא במודע. זו מוסיקה של חוסר רגישות, כלומר - של לבבות סגורים. של אוטם של לבבות. של מגננה על פנימיותינו השקטה והנחבאת לנצח. ולהתמזגות איתה יש מחיר כבד, מכיוון שרק לב שאינו חסום, חשוף ופגיע ורגיש ביותר, שמוכן לראות, לחוש ולהרגיש ללא מגננה, יוכל להיות לב אוהב באמת. לעולם לא תתכן אהבה במצב של אוטם של הלבבות. ומוסיקה, היא תמצית האהבה עלי אדמות... (למשל - אחינועם ניני - Ave Maria/Bach- gunaud ... מה יש עוד לומר?... מדהים...)

 

מוסיקה שאינה כלי שרת בידיה הבלעדיות של האהבה עצמה - אינה ראויה להיקרא - מוסיקה.

 

מוסיקה שאוטמת את הלבבות לא יכולה להיקרא מוסיקה, ממש כפי שצמח שעשוי מפלסטיק, לעולם לא יהיה צמח.

אסייג זאת רק בכך, שלו הייתי אומן של פלסטיק, (אומן פלאסטי :) הייתי יכול אולי ליצור חיקוי מ ד ה י ם של צמח אמיתי. כלומר - אם הייתי מגייס משאבים של תשומת לב, רגישות ותבונה כל כך רבים, עד שקשה היה להבחין בין הצמח החי לבין הצמח שיצרתי, הייתה שם מידה מסוימת של חיות של יצירה שנובעת מתוקף תשומת הלב האדירה שהושקעה ביצירתה. או אז, זו תהיה יצירת אומנות מעניינת, ואולי אפילו עמוקה ומרגשת, ואולי אפילו עילאית ומיטיבה עם הזולת. - אך זה לעולם לא יהיה צמח אמיתי. בדיוק באותו אופן, אפשר בהחלט ליצור גם מוסיקה אלקטרונית, שתשומת הלב היצירתית שמוזרמת כלפיה כל כך אדירה ואוהבת, עד שעשויה להיוולד בה חיות משל עצמה. זה אפשרי - לאמונתי. אבל בכנות - כמה מהמוסיקה האלקטרונית המושמעת כיום היא כזאת? אני שמעתי אחוז זעום ביותר.

מפני שבפועל, למי יש צורך בהשקעה כל כך גדולה של תשומת לב, כשהיצירה דרך מחשבים כל כך מהירה, קלה וזולה? ועוד בהתייחס לעובדה שאיש מן הרוקדים במועדון לא ממש הולך להקשיב לה לעומק - הסיכוי שתיקרה כאן עבודת עומק אמיתית וממשית אינו רב מאוד.

 

כך שאותם צלילים מטמטמי מוח שמושמעים בחדרי כושר, בדיסקוטקים, בחתונות ובאירועים, קיבלו את התואר מוסיקה בזיל הזול. מבחינתי - כל קשר בינם לבן המילה המקודשת מוסיקה - הינו מקרי בהחלט...

 

באותה נשימה, יש לסייג כאן בכמה אופנים את מה שנאמר.

אישית, אני עצמי עושה שימוש לא מבוטל כלל בכלים אלקטרוניים, אבל שימו לב - בכלים אלקטרוניים. כלומר, המצב בו השימוש באלקטרוניקה בתוך המוסיקה הינו כמו השימוש בכל כלי אחר, בכל צבע תיזמורי אחר - ולא כדבר עיקרי ושולט, ובנוסף, תוך הקפדה רבה מאוד על יצירת ניואנסים רבים ככל האפשר בכל צליל אלקטרוני, כך שתתקבל אותה ורסטיליות - רב גוניות פנים צלילית, שתעניק לצבע האלקטרוני חיים ככל האפשר. בשילוב בין כלים אקוסטיים לכלים אלקטרונים אני מוצא יופי רב, ויש כאן מגוון אדיר של אפשרויות עבודת יצירה וצבעוניות תיזמורית (כלית), אך באופן בו לעולם לא מתקבלת תחושת קור, מוות או פלסטיות. הצבעים החיים מתערבבים באלה הדיגיטאליים ויוצרים מגוון ייחודי ומרתק של מרקמים מוסיקאליים חדשים - מעולה!

זה דומה לשימוש באנימציה ממוחשבת בתוך סרטי קולנוע שעיקרם אנימציה קלאסית. רוב היצירה עדיין מצוירת ביד בשיטה הישנה והבלתי רגילה של כל סרטי האנימציה הגדולים, והאנימציה הממוחשבת מוסיפה לה עוד גוונים חדשים, יכולות חדשות של "תנועת מצלמה", יצירת רקעים ייחודיים ועוד - אבל זהו כלי עזר לפני הכול - פשוט עוד כלי בפאלטה של האומן - האנימטור כמו המוסיקאי. וכאמור - במידה שהיוצר מעדיף את המחשב ככלי הביטוי העיקרי ואפילו הבלעדי - מידת תשומת הלב, הקפדנות וההשקעה של עבודתו (שתצטרך להיות לא פחות כבירה ועצומה מזו של האנימטור הקלאסי) היא היא שתקבע בסופו של דבר עד כמה יצירתו תזכה להיקרא "אנימציה", יצירת אומנות, או במילים פשוטות - עד כמה יצירתו תקבל ח י י ם . (בדיוק כמו שהיום כל די ג'יי נקרא - "אומן" או "מוסיקאי" - כל מי שלמד להזיז עיגול מימין לשמאל במחשב, נקרא "אנימטור" - זה מגוחך לחלוטין).

על זה אוסיף ואומר אף יותר מכך. במוסיקת ה HIP HOP, למשל, שבה יש שימוש גורף או מוחלט בכלים אלקטרוניים, נוצר ניגוד חריף בין השירה וה"ראפ" השחורים, לבין הליווי המכאני לחלוטין של מחשב - אבל זה רק מפני שיש לכושים או ל"ראפרים" האמיתיים, היכולת לשיר ו"לעוות" את קצב השירה והראפ, באופן ששום מכונה לעולם לא תוכל לעשות - רק מבצע אנושי (ראו דוגמא - Nonchalant:5 O'Clock). יש להם יכולת "לאחר" (ליצור Lay Back) את הצלילים כך שנוצר צבע ריתמי שנותן לראפ את המשמעות המוסיקאלית הנסתרת שלו - את ה Feel שלו - את ה"גרוב" שלו - בדיוק כפי שבכל המקצבים העממיים כמעט, קיים "עיוות" ריתמי ייחודי ומסתורי, ששום מכונה לא יכולה לחקות. רק נגן חי, אנושי, מסוגל לבצע זאת. במקצבים תימניים, אפריקאיים, בסמבה ברזילאית, אפילו בואלס הוינאי המסורתי - בכולם ישנו אותו ה"טוויסט" - ה"עיוות" הריתמי שיוצר את התחושה הריקודית החד פעמית של כל תרבות ריתמית בנפרד (לדוגמא - שלישיית טוקאן הישראלית - Interrogando וגם - Luiz Gonzaga & Fagner).

עכשיו, כשהראפרים שרים באופן כזה - ומוסיקה מכאנית לחלוטין משמשת להם כרקע, כליווי - מוסיקה אלקטרונית לחלוטין - העיוות האנושי מקבל דווקא משנה תוקף - הוא מודגש עוד יותר - וזה יפיפה! זה משלים את זה - (וזהו אגב, חידוש נוסף של ה"כושים" - כמו החידושים הרבים שהם הביאו וממשיכים להביא אל עולם המוסיקה).

כך שיש בהחלט מקום לממד הדיגיטאלי של החיים בכלל ושל האומנות בפרט - אך בדוגמאות שנתתי - ממד זה תומך ביצירתיות האנושית ומעשיר אותה מאוד - אך לעולם לא מחליף, כובש, משתלט, חונק וממית אותה.

 

יש, אם כן, כר נרחב מאוד של אפשרויות וכיווני מחשבה בנוגע לשאלה מהי מוסיקה עילאית. היכולת לדלות את אותן יצירות פלא מתוך האוקיינוס רחב הידיים של העשייה המוסיקאלית הקיים - נתונה בסופו של דבר בידי המקשיב ללא מקשיב הקשבה עילאית...