כיצד מקשיבים הקשבה עילאית?

שאלת חשובה ויפה ביותר...

מדוע זו שאלה יפה כל כך?

מפני שבבסיס הבנתה נגלה שלא ניתן לשאול אותה ולהיענות, כי הבנתה מגלה שלא ניתן לקבל דרך וכלים כלשהם.

אבל זה למתקדמים.

הבה נלך צעד צעד.

השאלה היא - מי פוגש את הדבר שאותו פוגשים. יש שם מישהו.

האם הבחנתם בכך?

יש שם מישהו שעכשיו מקשיב. שכעת יושב ורואה את הדבר, ומיד מגיב מתוך שלל חוויות העבר, הזיכרונות שעולים בו, התייחסויותיו של פעם, של עכשיו, של העתיד, השאלה מה זה גורם לו לחוש, האם זה נחמד בעיניו, נעים לו או לא, מושך, דוחה, חדש, מוכר, כל מערכות הזיכרון שמאפשרות להשוות את החוויה של היום לזו של אתמול, למדוד אותה לפיכך, להתייחס אליה לפיכך, לשפוט את מושא הפגישה לפיכך, לחיוב או לשלילה, לייחס לו משמעות או לא, לייחס לו שם או מושגים, לפרט את תכולתו ולפרש אותו וכן הלאה וכן הלאה...

כל המערכת הזו, שמתרחשת ללא מודעותנו בדרך כלל, ללא הבחנה, מתרחשת מהר מאוד בתוך מוחנו.

הבה נסתכל לרגע בתהליך שעובר מוחנו במהלך כל מפגש שהוא. האופן שבו אנו מקשיבים לכל דבר.

מוחנו מקיים שלושה תהליכים - קלט, עיבוד ופלט.

אם מושא ההקשבה - נניח שזהו העץ שבגינה שלנו - הוא הדבר הניתן, הנגלה לעיני המקשיב (הקלט), אזי כל מערכת ההתייחסות כלפיו, שנזכרת למעלה, היא התהליך של עיבוד הנתונים. אלה הם שני תהליכים מהירים, שבאים כביכול יחד - הקלט והעיבוד.

ומיד בעקבותיהם, מגיעה הפלט, שהוא תגובתנו, מסקנתנו, לגבי הדבר שאותו פגשנו.

שלושת התהליכים הללו מתרחשים תמיד במוח, בכל מפגש שלנו עם כל דבר בעולם התופעות. תמיד. זה תהליך אוטומטי לחלוטין - עד לשלב שבו הוא נפרש לעיני מודעותנו, שבו אנו מזהים את קיומו במודע.

עכשיו,

הקשבה עילאית היא המצב שבו אנו מסירים את תהליך העיבוד לחלוטין...

למעשה, אם ננסה ליישם זאת, נגלה לפני הכול, שכל תכולת תהליך העיבוד, הופכת לפתע למושא ההקשבה עצמו! ברגע קריטי ויפיפה זה - נוצר ה"ניתוק" הראשוני בין תכולת ההכרה, לביננו. ניתוק זה, לוחש לנו בדממה את סוד כל הסודות: "תכולת ההכרה איננה פנימיותך. היא תופעה חיצונית ככל תופעה. היא לא - אתה. כל מה שאתה יכול להיות מודע אליו - אפילו בעולם ה"פנימי" - איננו אתה".

תהליך העיבוד הרי הוא הוא הדבר, שמרכיב מסך כל חלקיו את אותו ה מקשיב הדמיוני. אותו ה מישהו, שפוגש כל דבר בחיים. ואת אותו ה מישהו - אנו מזהים כ "אני". האין זה כך?

האין אותו המפרש, המתייחס, המשווה, הנזכר בהתנסות עבר, השמח לקראת הדבר או נדחה ממנו וכן הלאה - האין כל אלה הם בדיוק אותו "אני", שמבקש להקשיב לדברים שאליהם הוא נושא את עינו, אזניו וליבו?

ה"אני" המקשיב, אינו שונה מסך כל התייחסויותינו, זיכרונותינו, כמיהותינו והשקפותינו שהצטברו בהכרתנו כזיכרונות ישנים מלאי תחושת חיות, שאינה אלא, חיי עבר ריקים מתוכן ממשי, ריקים מ חיים ממשיים, משום שהם אינם ממשיים, הם אינם חיים, הם שלוחות של זיכרון ולא יותר מזה... ה"אני" שלנו - הינו שלוחות של זיכרונות ישנים, נטולי חיים.

זהו ה"אני" שאליו אנו מתייחסים כעצמינו - אשליה של זיכרונות ישנים ותו לא.

וזהו בדיוק אותו התהליך שקורה - לא בחיים הממשיים - אלא רק במוח - אותו תהליך שלו קראנו העיבוד.

כך, שתהליך הסרת העיבוד, הוא למעשה תהליך של הסרת ה"אני", תהליך של הסרת ה"מקשיב".

מכאן שהקשבה עילאית הינה הקשבה ללא פילטר, ללא מפרש פנימי, ללא מי שנהנה או לא נהנה, ללא "אני" וכן הלאה - הקשבה עילאית הינה - הקשבה ללא מקשיב.

איך מקשיבים ללא מקשיב?

מקשיבים ללא איך...

עצם המודעות לתהליך החשיבה של מוחנו, תוך כדי קריאה כאן למשל, היא תחילת השינוי שבהתייחסותנו ובהקשבתנו.

ראשית, אנו מודעים לכך שהמוח מיד מגיב אל מה שהוא פוגש. מתייחס. מהנהן לחיוב, לשלילה, מתרצה, מסופק, מתווכח, נזכר במה ששמע על כך בעבר, משווה וכן הלאה.

כל זה קורה כעת מול עינינו העמוקה יותר - עין מודעותינו.

כך ששוב, תהליך החשיבה של המוח הופך לרגע למושא ההקשבה. אנו לא פוגשים את הנקרא, אלא את מחשבותינו על הנקרא. וכך נוצר ה"ניתוק" - המרחק הנחוץ לנו כל כך - ביננו לבין ה"אני", לבין המחשבה.

מפני שאם אנו פוגשים את מחשבותינו, משמעות הדבר הנסתרת הינה, שיש בתוכנו אלמנט שונה ממחשבתנו, נבדל ממנה, שמודע אליה ולפיכך - אנחנו לא היא. אנחו לא המחשבה. איך יתכן שאנו המחשבה, אם היא מופיעה כנגד עיני מודעותנו?

כך שכל מה שנרגיש, נחשוב ונסכם לגבי מה שפגשנו - אינו אלא עוד מושא מפגש, עוד תופעה חולפת - שאינה שונה מכל תופעה חיצונית בחיים.

המודעות הינה הריקות שמגלה ומכילה כל תופעה - ללא כל תגובה.

המודעות הינה החלל שבתוכו מתרחשות כל תופעות החיים, כולל סך כל משבותנו, תחושותינו הפיזיות והדברים שאותם חשבנו בשגגה, כ"עצמיותנו" המקורית.

עצמיותנו המקורית הינה המודעות, שבתוכה עצמיותנו השקרית - ה"אני" המקשיב, האישיות (שהיא סך כל זיכרונות העצמי השקרי) - מופיעה ונעלמת חליפות.

כך שכל עוד אנו פוגשים כל דבר, מקשיבים לכל דבר בתור אותה אישיות, אותה עצמיות שקרית, לעולם איננו פוגשים דבר מלבד את עצמינו, כלומר את תכולת המחשבה הרפטטיבית...

זוהי הקשבתנו השטחית, הבלתי מודעת, היומיומית...

ומאחר שהיא מושתת על זיכרונות עבר, היא לא יכולה לעולם לפגוש שום דבר בפועל פרט לעצמה.

(זו הסיבה, למשל, שלעולם לא יתכן שלום בין עמים אויבים עלי אדמות. "שיחות השלום" מתרחשות לנצח בין תכולת הכרה של צד אחד לבין תכולת הכרה של צד אחר - ולעולם לא בין שני הצדדים ממש).

החיים הינם התחדשות בלתי נלאית... בחיים הממשיים, לא קיים עבר. לא קיים ישן. החיים חדשים לנצח. החיים הם חדש נצחי מושלם, שאינו נח לעולם.

כך שהקשבה שטחית, רגילה, שאינה ממשית - לחיים, משאירה את האדם לעד מנותק מממשותם. מנותק מהם.

והקשבה ממשית, הינה המודעות הריקה, אותו חלל ללא דופי, שבו מתרחש הכול, ללא כל תגובה של המחשבה. ללא כל נקודת התייחסות שהיא.

תהליך החשיפה לדבר שאותו אנו פוגשים, קלט ראשוני ורענן לנצח, ללא תהליך של עיבוד כלשהו, מביא לקריסה של הקלט והפלט לתוך דממה של פליאה שלא תסולא בפז.

זוהי הקשבה ממשית. שמתגלה כעצם עצמינו האמתי והעמוק ביותר...

לכן לא יתכן גם כלי. לא יתכן "איך" (בהתייחס לשאלה - איך מקשיבים הקשבה עילאית?) מפני שכל "איך", כל כלי שיינתן יהיה לא שונה ממחשבה מפרידה שוב, ביננו לבין התופעה, החיים, עוד מחשבה בתווך הכרתינו...

הקשבה עליונה הינה הקשבה ללא איך...

כך שהקשבה עילאית אינה רק מדיטציה רבת עוצמה ועומק, אלא גם מעשה אהבה שאין שני לו.

ראשית אנו מגלים מי אנו - עצמיות דוממת וריקה - שאינה שייכת עולם המחשבה. ואז, כאותו חלל מכיל כל, אין עוד דבר אשר נמצא "מחוץ" לנו. הכול חי וקיים בתוכנו, כאחדות בלתי ניתנת להתרה, הכול הוא אנחנו. 

אנו מחליפים את זהותנו עם הדברים, או החיים שפגשנו - מתמזגים יחד, כך שלא ניתן להפריד עוד בינינו. הפכנו לדבר שאליו תשומת ליבנו הופנתה. התחלפות זו של אני באחר, היא מעשה האהבה המושלם.